סיפור הבריאה והמשבר האקולוגי

אחריותו של האדם לקיומה התקין של הבריאה ויכולתו להביא עליה חורבן וכליה במעשיו נידונו במקרא כמעט מראשיתו. כבר בפרקים הראשונים שבתורה מסופר כיצד הביאו חטאי האנושות להשחתת העולם במבול (ז', כא-כג):

"ויגוע כל בשר הרֹמֵש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השֹרֵץ על הארץ וכל האדם... ויִּמַח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ..."

חטאי סדום ובנותיה הביאו לחורבן הארץ שבה ישבו הערים החוטאות (י"ט, כד-כה):

"וה' המטיר על סדֹם ועל עמֹרה גפרית ואש... ויהפֹך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה".

חטאי ישראל יביאו אף הם לשממת הארץ (ויקרא כ"ו, לב-לה), וזו מתוארת בפרשת ניצבים בדרך דומה לתיאור עונשה של סדום ומתוך זיקה ישירה אליו (דברים כ"ט, כב):

"גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמִח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדם ועמרה..."

במדרש קהלת רבה על פרק ז' פסוק יג הובע הרעיון אודות אחריותו של האדם לקיום הבריאה בהקשר לפסוקים המהווים לו תשתית - בהתייחסות לתיאור הבריאה בבראשית א'-ב':

'בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי, כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך'.

אין מדובר, כמובן, באחריותו של האדם לתקינותה של הבריאה מן הבחינה האקולוגית ולהרס שהוא עלול להביא עליה כתוצאה מיחסו הנצלני כלפיה. ההרס שמביא האדם על העולם במקורות אלו הוא עונש על התנהגותו המוסרית-דתית: שפיכות דמים ועשיית חמס, גילוי עריות ועבודה זרה, הם המביאים הרס ושממה על מקום מושבו של האדם. חטאיו של האדם כלפי מצוות בוראו מביאים לבסוף לנתק בינו לבין העולם שבתוכו הוא חי ואף להריסתו של עולם זה.

ומה לגבי שמירת האיזון האקולוגי בטבע?

האם התורה התירה לאדם להשתמש בטבע לצרכיו ללא שום התחשבות, עד כדי פגיעה ונזק בלתי הפיך?

מעיון מעמיק בפרשת הבריאה נראה שההפך הוא הנכון.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון