התורה מציינת שלושה סימנים לבהמה טהורה. חז"ל מוסיפים סימן נוסף. מה עומד מאחורי סימן זה? וכיצד ניתן להסביר על פי זה את תיאור שלושת החריגים מבין מעלי הגרה?
בפרקנו מתוארים הסימנים של הבהמה הטהורה: מפריסה פרסה, שוסעת שסע ומעלה גרה. חז"ל במסכת חולין (נט ע"א) מלמדים אותנו שאם בהמה מעלה גרה גם "אין לה שינים למעלה". מדוע חז"ל הוסיפו, כביכול, סימן טהרה רביעי?
ניתן לומר שעל ידי הוספת סימן זה הגדירו חז"ל מהי פעולת העלאת הגרה הנדרשת כדי להתיר את הבהמה באכילה. רק העלאת גרה הנובעת מחוסר שיניים עליונות היא סימן טהרה; ומה שנראה כי שפן וארנבת מעלים גרה, אין מדובר בהעלאת גרה 'אמיתית' מכיוון שהעלאת הגרה ה'אמיתית' היא תכונה של בהמות שאינן טורפות, שצריכות לתפוס אוכל רב בזמן קצר ולברוח מן הטורפים, ורק לאחר מכן, במקום מבטחים הן מעכלות את האוכל מה שאין כן כשמדובר בשפן ובארנבת.
בהקשר לכך ניתן לראות שהתורה מנסחת באופן שונה את שלושת החריגים שמעלים גרה ולא מפריסים פרסה. ביחס לגמל נאמר שאינו מפריס פרסה בהווה, ביחס לשפן נוקטת התורה לשון עתיד ואילו ביחס לארנבת לשון עבר (ד-ו). מה פשר ההבדל הזה?
דומה שהתורה מדגישה כי הקב"ה הוא מלך 'שליט בעולמו' (חולין נט ע"א) יודע כי לא יהיו חריגים אחרים בכל הזמנים הן בעבר והן בעתיד. וגם לו נצייר שיהיו אחרים בעתיד שמבצעים פעולת העלאת גרה, הרי שאין הם מעלי גרה 'אמיתיים' אלא לכל היותר יש כאן דמיון חיצוני.