שלושה משפטים חותמים את מסכת חייו המפותלת של יעקב. יעקב מבקש להדגיש כי על אף הטוב שבמצרים ורוע חייו שבארץ כנען הוא אינו חפץ להיקבר במצרים. כמו כן, אין לשכוח את מות רחל בדרך להורות שעוד לא סיימנו את תפקידנו ונכונה לנו דרך ארוכה.
כיצד מסכם יעקב אבינו את קורות חייו עד העמידה בפתח גלות מצרים?
בדבריו לפרעה הוא מצהיר: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (ט).
הוא מבקש מיוסף: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (כט)
ומזכיר: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל" (מ"ח, ז).
חזונו של יעקב אבינו מקופל במשפטים הספורים הללו. כמה אמיתיים דברי חכמים: "ביקש יעקב לישב בשלוה". אכן, רצונו היה להיות החוליה הסוגרת של עידן האבות, לבנות משפחה גדולה, להתבסס בארץ ישראל ולהתחיל במימוש החזון הגדול של הסבא, אברהם, "ואעשך לגוי גדול". אך הקב"ה הציב בפני יעקב את המכשולים הרבים והגדולים ביותר:
אביו בוחר בעשיו כדי לברכו; אימו מחייבת אותו להתחזות לעשו; אחיו מתנחם להורגו והוא נאלץ לעזוב את הארץ בבורחו מפני עשו; עשרים שנות עבודה ביום ובלילה בבית לבן; התמודדות עם רמאותו של לבן. אח"כ מגיע הפרק המאושר לכאורה, כאשר הוא בן 99 והוא שב לארץ ישראל כדי לבנות את ביתו ומשפחתו. אבל אז, מתה עליו רחל, אשתו האהובה. כאשר הוא בן 108, קופץ עליו רוגזו של יוסף. בני המשפחה, האחים, מפורדים בדיעותיהם עד כדי שנאת יוסף; האבל על יוסף אשר בו ממאן יעקב להנחם; רעב בארץ, מאסר שמעון ושליחת בנימין, בניגוד לרצונו ובעל כורחו.
ומתי הוא זוכה לשלוה? לגודל האכזבה, דווקא באותם 17 שנים במצרים. לאור כל אלה, הננו קוראים את דבריו של יעקב אל בנו יוסף.
בראשונה: בקשה: אל נא תקברני במצרים! בשום פנים אל תסתנוור מהעוצמה שיש במצרים, כי לנו, לעם ישראל, אין עתיד אלא בארץ ישראל.
בשנית, כאשר בא יוסף לבקר את אביו החולה, לאחר קביעה ש"אפרים ומנשה כראובן ושמעון" ממשיך הכתוב ומביא את דברו של יעקב:
החזון: ואני בבואי מפדן, ציפיתי לבנות יחד עם רחל אם הבנים שמחה, בנין עדי עד בארץ ישראל. אולם, החזון נפל, מפני שהקב"ה שיבש את תוכניותי, ונטל ממני את רחל. פטירתה של רחל היתה המפתח להדרדרות המשפחה, שנאת האחים ומכירת יוסף. בסופו של דבר, המשיכה ההידרדרות עד הירידה למצרים. אולם, גם מנפילות יש תקומה. את רחל קברתי "בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה". אם סברתי לישב בשלוה, הבהיר לי הקב"ה שעדיין הננו בדרך. קבורתה של רחל מסמנת מחד, את נפילת החזון, ומאידך, פתח להמשיך ולהתמודד בדרך.
מאות שנים יחלפו עד שיבוא הנביא ירמיה ויזכיר את "רחל שבדרך", היא המבכה על בניה ההולכים לגלות, היא המסמנת עבורם את המצב הכמעט קבוע: להיות תמיד בדרך.
כשם שרחל לא הגיעה למנוחה במערת המכפלה, כך לא הגיעו ישראל אל המנוחה.
אך דווקא הידיעה שהננו בדרך היא הנותנת לנו כח ותעצומות להמשיך ולחתור לחוף המבטחים, ושם נשמע את קולות הנחמה: מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה!
גם כיום, כאשר חזונו של יעקב אבינו קרוב להתקיים כאשר עם ישראל שב לארצו, עדיין הננו בדרך, אך בטוחים אנו שבקרוב תתמלא בקשתו של יעקב, וישראל ישב בשלווה על אדמת הקודש.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אלון מורה