סופו של הרע - ממנו!

לאחר שדוד הכריע את גולית באבן הוא נזקק בעצמו גם לחרב, ולא בחל בה. אדרבה, הוא השתמש בחרבו של גולית עצמו. אמנם לפני הקרב קיבל את חרבו של שאול, אך הוא סירב לקחתה. דוד שמר את חרב גולית ואת כליו שם באהלו. וכאשר יצא לדרכו הארוכה, בבורחו מפני שאול אל פלשתים, חזר לחרב הזאת.
פעמיים נפל שאול ביד דוד. בראשונה הוא כרת את מעילו, בשניה לא הסתפק בקריעת בגדי מלכותו של שאול, אלא לקח את חניתו כפי שעשה לגולית.
דרכו זו של דוד נעשית סמל ומופת גם לגיבוריו. זהו שבחו של בניהו: "ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" (שמואל ב כ"ג, כא).
דרכו של דוד אינה דרך החרב האופיינית כל כך לשאול. ואף על פי כן אין הוא נמנע מלהסתייע בה למיגור אויביו. נצחונו של דוד כפול: שיטתו היא "להיעזר" באויביו עצמם, וללמוד מהם כיצד להכריעם בשיטותיהם.
כך סיכם דוד את דרכו זאת בהמנון ביטחונו הגדול בה': "חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם להפיל עני ואביון, לטבוח ישרי דרך. חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה..." (תהלים ל"ז, יד-טו). סופו של הרע יבוא ממנו עצמו. כוחו שלו יהרסנו.
הניצחון השלם יתמצה בשאיבת כוחו ומיטבו של האויב, ורכישתם לך. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בלקיחת כלי מלחמתו של גולית, אלא גם בדגש המיוחד המצוי במלחמות דוד על לקיחת השלל וחלוקתו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך – עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן