נשים שאננות

בפרשה זו מתאמצים המפרשים למצוא רמזים היסטוריים חיצוניים ועל פיהם לקבוע את זמנה. יונתן, רש"י ואברבנאל מפרשים את התוכחה שבה - על חורבן בית המקדש ואת הנחמה שבה - על ימות הגאולה. קצת מחכמי העמים האחרונים נמשכו אחריהם. שאר המפרשים, גם מבני עמנו וגם מחכמי העמים, רואים בה נבואה על חורבן הארץ על ידי אשור ועל התשועה שבאה אחריה בימי חזקיה. ברם, בכל הפרשה כולה אין זכר לא לאויב ולא למלחמה. גם הרעה וגם הטובה שבפרשה אין להן שום קשר עם המעמד החיצוני של העם.

הנביא פונה בייחוד אל הנשים, כי בהן הוא רואה את הגורם העיקרי לכל הרעות הבאות עתה על עמו. אשמת הנשים בתארים "שאננות" ו"בטחות" (ט); הן יושבות בשלווה (עיין תרגום יונתן) ובוטחות בשלוותן ואומרות "בל אמוט לעולם" (השווה תהילים ל', ז) ומפאת זה אינן נרתעות להיות עושקות דלים ורוצצות אביונים (השווה עמוס ד', א) ולרמוס ברגל גאווה את חוקי המשפט והצדק (השווה לקמן פסוק טז). מליצת הכתוב מזכירה את רעיון הכתוב, הדומה לו במליצתו: "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון" (עמוס ו', א).

המשך הפרשה עניינה דברי כיבושים, שאמרם הנביא, כנראה, בזמן עלות המנחה של יום הצום; תחילתם דברי קינה ותיאור גודלה של הצרה הבאה על העם וסופם דברי נחמה ועידוד, שבני ישראל עוד יזכו לראות בטובה רבה, אם יעשו משפט וצדקה.

בניגוד לנשים השאננות והבוטחות, הנשענות על כחן ועוצם ידן, יבוסס ההשקט והבטח של ישראל בעתיד על עבודת הצדקה ומעשיה: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם" (יז). על כן יגדל גם ערך הטובה בעתיד יותר מאשר טובת הנשים; כי לאלו חסר הכלי שמחזיק ברכה - השלום (עיין סוף מסכת עוקצין), בעוד שלעם ישראל יינתן לפני הכל - השלום. ואמנם, הצורך בשלום מורגש היה מאוד אצל העם בזמן ההוא, כיוון שבעקבות הבצורת והרעב פרצה מלחמת אזרחים קשה בארץ.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת