משה מצטווה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים. האם נקמה היא דבר שהתורה מכוונת אליו או דווקא מתנגדת לו? כיצד ניתן ליישב זאת עם העובדה כי התורה "דרכיה דרכי נועם"?
כולנו מכירים את הפסוק בפרשת קדושים "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא י"ט, יח). פסוק זה אוסר בפירוש את פעולת הנקמה שבעצם מביאה לידי גילוי וביטוי תחושות נמוכות שבנפש שלא ניתן היה לרסן אותן. אם כך הם פני הדברים כיצד זה הקב"ה מצווה על משה לנקום נקמת בני ישראל מיד המדיינים?
ניתן היה לחלק בין ישראל לעמים ולומר כי איסור הנקמה הוא רק בין "בני עמך", אך ביחס לעמים אחרים שפוגעים ומתנכלים לישראל מצווה וחובה לנקום את נקמתם למען שלא ישפילו את גאון ישראל.
אולם, דומה כי הפתרון עמוק יותר. אם נתבונן בדברי משה לישראל ביחס לגיוס למלחמה במדיין הוא מכנה זאת "נקמת ה' במדיין" (ג). בעוד ה' רואה בפעולה זו נקמה של ישראל הרי שישראל רואים בזה נקמה של ה' (על כך קראו גם בדברי המדרש). ה' הוא א-ל נקמות (תהלים צ"ד, א). כדי לנקום באחרים יש להתעלות ולהתרומם ולהדבק במידותיו של הקב"ה.
כדרך שהוא רחום וחנון אף אתה היה רחון וחנון וכדרך שהוא גבור וחזק אף אתה היה גבור וחזק (עפ"י רמב"ם דעות א). ממילא רק נקמה שלא נובעת מתוך קנאה, כעס ומשטמה על המחשכים שבמציאות אלא מגיעה כדי להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב בדומה למעשיו של הקב"ה היא הראויה.
זו הנקמה הבאה להסיר את הסבות המאפילות את החיים שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו (עולת ראיה ח"א עמ' ריד). רק אדם כזה שדבק במידותיו של הקב"ה ראוי הוא לנקום את נקמת ה'.