ההכרה באפסות האדם לעומת גדלות הבורא היא שהחזירה לו לאיוב את האמונה והביטחון, בעקבותיה הוא קיבל עליו את הדין וסופו שזכה לגמול: "וה' שב את שבות איוב" (י).
בשתי תשובות ה' מן הסערה לאיוב הועברה לנגד עינינו גלריה עשירה של בעלי חיים מופלאים והועלו בעיות קיומם ואורח חייהם, שאין בכוחו של האדם להבינן:
אצל בני-לביא וילדי-עורב הועלתה שאלת השגת המזון עבורם.
בפני יעלי-סלע ואיילות-השדה, הנרדפות על ידי האדם וחיות הטרף, עומדת הבעיה כיצד למצוא מקום מסתור ומחבוא, במיוחד בעת הריונן ובעונת המלטתן.
לפרא, לערוד ולראם יש קרובים בין בהמות-הבית - השור והחמור - הסמוכים על שולחנו של האדם והם עבדים לו, אך חיות-בר חופשיות אלה דיין בעשבי-הבר ובצמחי המדבר והמליחה ואין לבייתן ולתלות את קיומן בחסדי האדם.
כנף-רננים - היען - מוזר מאד במראהו ובאורח חייו, אכזר ולא ניחון בבינה, ואף-על-פי-כן יש בו חיוניות רבה ומוכשר הוא להינצל מכף אויביו - סוס ורוכבו.
אף הסוס שבשירותו של האדם מגלה תכונות אופי עצמאיות בסערת הקרב.
אצל הנץ הועלתה שאלת התמצאותו במסלול מסעיו לארצות רחוקות.
לגבי הנשר תואר כושר תעופתו, ראייתו החדה ודאגתו לגוזליו.
הבהמות והלויתן, ענקי היצורים, מבליטים את מיגבלותיו של האדם וקטנותו.
מענה ה' מן הסערה לאיוב מעמידנו על העובדה, שחושיו של האדם ושכלו אין בכוחם להשיג את המופלא שביקום ובהנהגת הבורא את עולמו. ואכן, נשתכנע איוב והודה: "לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע" (ג). הכרה זו באפסות האדם לעומת גדלות הבורא היא שהחזירה לו לאיוב את האמונה והביטחון, בעקבותיה הוא קיבל עליו את הדין וסופו שזכה לגמול: "וה' שב את שבות איוב" (י).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת