"אִישׁ... אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לא יִקְרַב..." (יז). בשל המעלה הגבוהה של המקדש וקודשיו, עבודת הכהנים במקדש אינה יכולה להיעשות על ידי בעלי מום, כשם שאינה יכולה להיעשות על ידי מי שאינו כהן. מה לגבי נשיאת כפיים?
נשיאת כפיים אינה עבודה המיוחדת למקדש, לכן אין המום פוסל מלעלות לדוכן ולברך עם אחיו הכהנים, אלא-אם-כן מדובר במגבלה שאינה מאפשרת לו לקיים את המצווה כהלכתה, או שהמום בולט ומושך תשומת לב של הסביבה, וכך עלול לגרום להיסח הדעת של העם המתברכים.
משום כך, כהן שאינו מסוגל להרים את זרועותיו לגובה הכתפיים – גם אם יוכל לעשות זאת על ידי עזרה או מתקן כלשהו - אינו עולה לברך.
וכן אם הוא קטוע יד, הרי אינו יכול לקיים את המצווה ואינו עולה. ויש סוברים שכל עוד אחת מידיו שְלֵמָה - הוא רשאי לשאת כפיו ללא ברכה (אבני נזר, או"ח, ל"א) בתנאי שהוא נמצא בעירו, כך שהציבור רגיל בדבר ואינו מוסח להתבונן במומו (הגרשז"א; הליכו"ש, י, ו).
וכן אם הקטיעה באצבעות בלבד, אין מניעה מלברך משום שפריסת האצבעות אינה מעכבת (הגרע"י; יבי"א, ח, י"ג). לפיכך, כהן אשר על ידו או אצבעותיו גבס או חבישות למיניהם, אם יכול להגביה את ידיו כנדרש – יעלה וישא כפיו, כי אין בכך משיכת תשומת לב וחציצה אינה מעכבת בכך.
תנאי נוסף לקיום המצווה: עמידה. כהן שאינו יכול לעמוד, ובכלל זה חלוש הנזקק למשענת בכדי לעמוד – לא ישאו כפיהם. אולם אם הוא מסוגל להחזיק מעמד באמירת מילה אחת, והוא זקוק לתמיכה רק בין אמירת מילות הברכה – רשאי לברך. לכן, כהן קטוע רגל, אם יודע שיכול לעמוד ללא פרוטזה בשעת אמירת מילה אחת, רשאי לשאת כפיו. ולדעת ה"אגרות-משה" (או"ח, ב, ל"ב) פרוטזה מאפשרת נשיאת כפיים אפילו בשתי רגליים, כי כיום, ב"ה, כמעט שאין הדבר ניכר. אלא שאם הכהן אינו יכול להסיר את נעלו מבלי שהמום יבלוט – יברך בנעליו, מבלי לעלות לדוכן המוגבה.
באדיבות מכון פוע"ה