התורה אוסרת מעשים שנועדו לגלות את העתיד ואת הנסתר באמצעים מָגיים. אחד מהם הוא איסור הניחוש – האיסור לקבוע סימן שרירותי, שלפיו ידע האדם האם כדאי לו לעשות מעשה מסויים. אולם, חלק מהמפרשים טענו שיש גם ניחוש שמותר להשתמש בו מתוך כוונה לקבל הדרכה אלוקית למעשינו.

 

בפרק י"ח מפרטת התורה מעשים אסורים, שרובם נועדו לגלות את העתיד ואת הנסתר באמצעים מגיים. אחד מהם הוא איסור הניחוש – האיסור לקבוע סימן שרירותי, שלפיו ידע האדם האם כדאי לו לעשות מעשה מסויים. אולם, חלק מהמפרשים טענו שיש גם ניחוש שמותר להשתמש בו מתוך כוונה לקבל הדרכה אלוקית למעשינו.
טעמו של איסור הניחוש נעוץ ביסודות הרעיוניים-דתיים העומדים מאחריו, שהם יסודות מגיים-אליליים. הצלחתו של אדם תלויה בשני דברים: בגורמים הרציונליים-הטבעיים, המחייבים את האדם להשתדל לפעול מתוך שיקול דעת נבון, ובגורמים המוסריים-דתיים, הקשורים במערכת של שכר ועונש ושל השגחה. ייחוס הצלחתו או כישלונו של מעשה אנושי לגורם שרירותי - יש בו פגם דתי חמור, והוא שמוגדר על ידי הרמב"ם כניחוש.
נראה אפוא שצודק הרמב"ם בכך שאינו מבחין בין גורם שרירותי מוסכם וכללי בחברה לבין גורם שרירותי שאדם קובע לעצמו. על כן כתב כי "המשים סימנים לעצמו: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה... הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה" (הלכות ע"ז וחוקות הגויים יא, ד).
אולם, לדעת חכמי פרובנס, יש ניחוש שהוא מותר ואף ראוי.
לדעתם, סימנים שקובע אדם לעצמו מראש הם בגדר 'בת קול': הודעה חלושה מאת ה', המדריך אותו באמצעות סימנים אלו בידיעת העתיד או בהכרעת התלבטות שיש לו. לפי שיטה זו, כשאדם אינו נביא וכשאין הנבואה קיימת עוד, רשאי האדם ואף ראוי לו לאדם לפתח 'ערוצי תקשורת' אישיים עם ה' כדי לזכות באמצעותם בהדרכה מאיתו. ואם כך הוא, אין כאן שרירות חסרת פשר, שהיא המאפיינת את המגיה האלילית והיא המגדירה את הניחוש האסור, אלא יש כאן דווקא אמונה דתית עמוקה כי השגחת ה' ורצונו מתגלים לאדם בדרכים שונות במהלך חייו, וגם כשפסקה הנבואה עדיין משתמשים בבת קול.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון