כשהוא שוזר אמירה לאמירה, מחבר התלמוד את הרגע הגדול ואת הרגע הקטן, את חוסר השקט הקוסמי, ואת ביטויו בנדודי שינה של אדם על מיטתו.
""בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (אסתר ו', א) -
אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם.
ורבנן אמרי: נדדו עליונים, נדדו תחתונים.
רבא אמר: שנת המלך אחשורוש ממש"
(תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד ב)
המילה "נדדה" מכילה בתוכה את חוסר הנוחות, את חוסר השקט. הד' הכפולה כאילו מחפשת את מקומה, מתהפכת מצד לצד, לא מוצאת מנוח.
כאשר התלמוד מבקש לדעת את מקורה של הטלטלה בפרקנו הוא מציג שלוש דעות. שלוש האמירות שמעלה התלמוד עומדות כל אחת בפני עצמה, אך הסידור שלהן בזו אחר זו מייצר טלטלה שתחילתה בשמים וסופה בארץ.
הדעה הראשונה מתארת את הנדודים של 'מלכו של עולם'. מלכו של עולם אינו יכול להניח לסדר הדברים להתנהל בלא התערבות, בלא הפרעה, שנתו נודדת. הדעה הבאה מציגה שני מוקדים של נדודים - "נדדו עליונים, נדדו תחתונים". הנדודים כעת מהדהדים למעלה ולמטה, חוסר השקט הולך ומתפשט וממלא את העולם. הדעה האחרונה, דעתו של רבא, נוטלת את הטלטלה האוחזת בעולם ומשיבה אותה אל הרגע הקטן, אל האיש השוכב במיטתו, אחוז מחשבות, שנתו נודדת.
כך, כשהוא שוזר אמירה לאמירה, מחבר התלמוד את הרגע הגדול ואת הרגע הקטן, את חוסר השקט הקוסמי, ואת ביטויו בנדודי שינה של אדם על מיטתו.
באדיבות אתר 929