נחש ממית ומחיה

הקב"ה מצווה את משה לקחת דווקא את אותו נחש הממית, ולהשתמש בו ככח מחיה.
תמיהה על סתירה זו מובאת כבר במשנה (ראש השנה ג, ח): "וכי נחש ממית, או נחש מחיה?"
תשובתה של המשנה היא: "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים".
באופן פשוט משמעות תשובת המשנה היא שהסתירה שבכריכת המוות והחיים במקום אחד באה להדגיש את העובדה שהכל ביד הקב"ה.
ברובד עמוק יותר אפשר להסביר שהשאלה איננה רטורית, אלא באמת יש בנחש כח ממית וכח מחיה. הנחש איננו סתם דוגמא לכח מכוחות העולם. הנחש הוא הראשון שהחטיא את האדם; הוא הכח המסית שהביא את האדם להימשך אחר תאוותיו. הנחש הוא כח שמושך את האדם כלפי מטה, כלפי הצד החומרי הנמוך שלו - "על גחנך תלך" (בראשית ג', יד)
אולם באותו כח שמושך את האדם אל הנמיכות יש גם דבר חיובי. כח זה איננו נותן לאדם להשאר במקומו, אלא שוקד עליו כל הזמן שימשיך לנוע. בזכותו האדם אינו קופא במקומו, אלא הוא מתעורר להמשיך לפעול בלא הפסקה.
בהופעתו הפשוטה והראשונית מושך הנחש את האדם כלפי מטה, אבל אפשר להשתמש באותו כח בדיוק גם כלפי מעלה. אפשר לקחת את אותו כח שאיננו מפסיק להניע את האדם, ולהשתמש בתנועה זו כלפי מעלה. בכדי לרפא את החולים הנשוכים, התורה איננה מוותרת על הנחש, אלא מעלה אותו על נס. כך אותם כוחות ששימשו לתנועה כלפי מטה, הופכים מגמתם ומשמשים לתנועת המשכות כלפי מעלה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת ההסדר ירוחם