נחלת שבט שמעון

בפרקנו ממשיכה הרשימה של בני יהודה במשפחות שונות (א-כג) ובחלק השני מופיעה הרשימה של בני שמעון (כד-מג). סמיכות הרשימה של בני יהודה ובני שמעון מתקבלת על הדעת לאור זה שבני שמעון ישבו בתוך נחלת יהודה.

לאחר רשימת בני שמעון והנשיאים מובא מיני-סיפור על בני שמעון: "אֵלֶּה הַבָּאִים בְּשֵׁמוֹת נְשִׂיאִים בְּמִשְׁפְּחוֹתָם וּבֵית אֲבוֹתֵיהֶם פָּרְצוּ לָרוֹב. וַיֵּלְכוּ לִמְבוֹא גְדֹר עַד לְמִזְרַח הַגָּיְא לְבַקֵּשׁ מִרְעֶה לְצֹאנָם" (לח-לט). בני שמעון "פרצו לרוב" ולכן בקשו "מרעה לצאנם". בהמשך בני שמעון מוצאים מקום ונלחמים עליו: "וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-המעינים (הַמְּעוּנִים) אֲשֶׁר נִמְצְאוּ-שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד-הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי-מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם" (מא). בני שמעון מוצאים מקום, נלחמים עליו והמקום הופך להיות מקום מושבם: "וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מג).

סיפור זה מזכיר לנו שני סיפורים שונים מתקופת ההתנחלות. הראשון הוא סיפור בקשת ראובן וגד לנחול בעבר הירדן: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד" (במדבר ל"ב, א). והשני הוא סיפור בני דן המחפשים לעצמם נחלה ומכים את יושבי ליש: "וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ-לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא-נָפְלָה לּוֹ עַד-הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה" (שופטים י"ח, א).

אמנם שני הסיפורים האלה מזכירים מאוד את סיפור המלחמה של בני שמעון אך הוא שונה מהותית משני הסיפורים האחרים. בשני המקרים האחרים, ראובן, גד ושבט דן, ביקשו נחלה לפני שהם קבלו נחלה משלהם. בשני המקרים לא מדובר שלא הסתפקו השבטים בנחלה שהם קבלו, אלא שעדיין לא קבלו נחלה.

אצל שמעון המצב שונה לגמרי: שבט שמעון קיבל נחלה, אך נחלתו הייתה קטנה ובתוך שבט יהודה, וזאת בגלל העונש שקיבל אביהם, שמעון, על מעשהו בשכם: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מ"ט, ז). כך שבט שמעון בניגוד לשבטים האחרים מבקש נחלה משום שהוא מעוניין להרחיב את הנחלה הקטנה שקיבל בעקבות ענשו, ולא  משום שלא קיבל נחלה עד עתה (שבט דן) או וויתר על הנחלה שלו לעומת נחלה אחרת (שבטי ראובן וגד).