נאמנות כפולה

שרי פלשתים מתווכחים עם אכיש על נאמנותו של דוד. לדעת אכיש, דוד נאמן לו לחלוטין, והוא למעשה כשכיר חרב במחנהו, ממש כשם שבצבא ישראל שירתו גם נכרים כאחימלך החתי ודואג האדומי. שרי פלשתים, לעומתו, טוענים שנאמנותו של דוד, גיבור ישראל, נתונה לעמו, ובשעת מבחן הוא יפעל כגיס חמישי. מי צדק בוויכוח? האם באמת התכוון דוד להילחם בצבאו של אכיש, או שמא לפגוע בפלשתים? מבחינה הגיונית, ברור שדוד לא התכוון באמת לפגוע בבני עמו – אך היכן רמוז הדבר במקרא עצמו? כזכור, דוד רכש את אמונו של אכיש בדרך של הטעיה, ועל כן מסתבר שגם כאן נפל אכיש ברשתו של דוד. כשם שבפרק כ"ז פגע דוד בשבטי הדרום הנכריים והציג לאכיש מצגת שווא כאילו הוא פוגע בישראל, כך גם בפרקנו: דוד רצה להמשיך את הרמייה כלפי פלשתים, ולהושיע את ישראל בדרך זו. סרני פלשתים סיכלו אפוא את ניסיונו של דוד להערים על אכיש, ובכך להשפיע על תוצאות המלחמה.
דוד אינו ממהר להסכים עם אכיש, והוא ממשיך את הויכוח עמו. לשם מה האריך המקרא בוויכוח זה שבין דוד לבין אכיש? דומה שכאן באה לידי ביטוי הנקודה השנייה בסיפור: הבעייתיות בדרכו של דוד. בעייתיות זו מתבטאת בשני מישורים. ראשית, אכיש מתואר כאן כדמות מוסרית, תמימה במקצת. הוא נותן בדוד אמון מלא ואומר בפניו את 'שבחיו': "כי ישר אתה" (ו): שבח צורם במקצת לאור התנהגותו הערמומית של דוד, אף אם נועדה ביסודה למטרות חיוביות.
שנית, כפי שכבר ציינו, גם הצגתו של דוד את עצמו כבוגד בעמו נראית בעייתית. האומנם ראוי שדוד יתייחס לעמו שלו כאל "אויבי אדוני המלך" (ח) ??

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון