מפליא לראות כיצד ספר דברים, שהינו קובץ נאומים שנאמרו על ידי משה רבינו, מדהים בבהירותו. איך מיישבים זאת עם עצם העובדה שמשה טען לפני ה' בתחילת שליחותו כי הוא כבד פה וכבד לשון?
המדרש מבאר שדבריו של משה היו יחסיים: ביחס לאלוקים הוא אינו איש דברים. כשהוא נדרש לעמוד לפני אלוקים או להשוות עצמו לאלוקים, אין הוא יכול לדבר. אבל מול העם הוא יכול גם יכול. הקושי בהסבר זה הוא שאיש לא ביקש ממשה לתאר את כישוריו ביחס לאלוקים. עיקר ייעודו היה לדבר עם העם ולדבר עם פרעה, ומה משמעות יש לעילגותו בבואו לעמוד מול האלוקים?
מסתבר שחכמינו מלמדים אותנו רעיון מיוחד בתפיסת המנהיגות בכלל ומנהיגותו של משה בפרט. המנהיג אמור להביא את דבר האלוקים אל העם, ואת זה משה יודע לעשות היטב. אבל נדרש ממנו, לפי הבנתו, הרבה יותר מזה. הוא צריך גם לייצג את העם לפני האלוקים, וכאן הוא חש חסר ועילג. משה מבקש ללמדנו כי רק מי שיוכל להבין את העם, לכאוב את כאביו ולייצגו נאמנה לפני ה', הוא יהיה הרועה הנאמן שגם יוכל לדרוש מהעם לציית לדבר ה'.
המדרש ממשיך ומציע הסבר נוסף לפער בין עילגותו של משה בספר שמות לשטף הדברים שלו בספרנו: דברי תורה מרפאים את האדם. לכל אדם יש מגבלות של כשרונות ויכולות. גם משה היה מוגבל בכמה תחומים, אך מרגע שהוטלה עליו המשימה הוא קיבל כוחות חדשים. משה שכינה את עצמו "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן" (שמות ד', י) אמר את הדברים קודם שהעם קיבל תורה ועמד על ייעודו; אך לאחר שעם או אדם מקבלים תוכן ומשמעות לחייהם, הם מצליחים להתמודד עם מגבלותיהם החומריות ולגבור עליהן.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר