פרקנו עוסק בחטאה של מרים ובצרעת בה נענשה בעקבות כך. משה רבינו בתפילתו עליה מתנסח בתמציתיות וכולל בתפילתו זו את המרכיבים המשמעותיים וההכרחיים של התפילה.
מרים באה אל אהרן אחיה בביקורת על משה רבינו - אחיהם הצעיר. הקב"ה מקפיד עליה ומעניש אותה בעונש הצרעת. אהרן סבור כי הפגיעה היתה במשה רבינו ולכן פונה אליו לבקש את סליחתו. בעקבות פניה זו פונה משה אל הקב"ה בתפילה לרפואת אחותו. ה' מסרב להענות למשה בטענה כי הפגיעה לא היתה במשה האיש אלא במי שמשה מייצג הלוא הוא הקב"ה ולכן רק לאחר שתיענש בהתאם תירפא. (על כך ראו גם בפוסט מאת הרב אלחנן סמט)
משה בתפילתו מקפל בפנינו את היסודות ההכרחיים לתפילה ובמיוחד לתפילה בעת צרה ובקשה:
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (יג)
התפילה פותחת בפנייה. לפני שפותחים בתפילה יש לחשוב לאיזה פן ובחינה של הקב"ה אנו פונים. האם למידת הרחמים והחסד שבו (רחום, חנון), למידת הנקמה וקנאה שבו (אל קנא ונוקם), למידת המלך שבו (מלך), בזכות היותו אבא שלנו (אבינו) וכדומה. פנייה זו בדרך כלל תיקבע לפי תוכן הבקשה שתובא בהתאם.
לאחר מכן ישנה מילת תחינה. מילה זו באה להעמיד את הפונה בעמדה של בעל חיסרון הזקוק להשלמתו ולא כתובע את שמגיע לו חלילה.
בשלב זה מגיע תורה של הבקשה עצמה. כאן יש לנסח את הבקשה בצורה השורשית ביותר שלה וכדאי לברר מה בדיוק רוצים מהקב"ה. פעמים מה שנראה בתחילה הוא לא מה שרוצים באמת.
הבקשה תהייה מלווה במילת תחינה נוספת. זאת, כדי שהפונה יתבטל לגמרי לקב"ה שכן רק מתוך כך שישליך יהבו על הקב"ה לגמרי יזכה לישועה.
לבסוף, יש לציין את מושא הבקשה. טוב הוא להתפלל על חבירו שכן בכך הוא מגיע למקום עמוק בנפש ומשם הוא מביא ישועה לאחר וגם ישועה לעצמו כדברי הגמרא בבבא קמא (צב ע"א): "המתפלל על חבירו נענה תחילה".
עוד על תפילתו של משה ראו בפוסט מאת דניאל שרשבסקי 'תפילתו של בן בית'