התורה ציוותה על הכהנים לברך את ישראל אך לא קבעה במפורש מתי ובאיזה הקשר יש לעשות כן. מהמשנה עולה שמצווה זו מתקיימת בעיקר לאחר עבודת קרבן התמיד ולאחר התפילה. הרעיון נראה ברור: לאחר שאנחנו פונים לקב"ה דרך העבודה, הקב"ה נושא פניו אלינו ומברכנו.
התורה מצווה על הכהנים לברך את ישראל בברכות אותן אנו מכנים "ברכת כהנים" אלא שנוסח הציווי הוא מאוד כללי, "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כג), ומתייחס רק לתוכן הברכה אך לא לשאלת העיתוי והמקום בו יש לברך ברכה זו.
את תפקידם של אהרן ובניו כמברכים את העם מצאנו בעוד מספר מקראות בתורה. בויקרא ט', כב לאחר הקרבת קורבנות החטאת של היום השמיני נאמר: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" וחז"ל במדרש ספרא (שמיני פרשה א) הבינו שמדובר על ברכת כהנים.
ובאמת, במספר מקומות במשנה מופיעה ההנחה שיש קשר בין ברכת כהנים למקדש ולעבודת הקורבנות. כך, לדוגמא, המשנה במסכת תמיד (פרק ז, ב) מתארת שלאחר סיום הקרבת קרבן התמיד של שחר הכהנים היו מברכים ברכת כהנים.
במקומות אחרים במקורות חז"ל (כגון המשנה בתענית פרק ד) מצאנו את ברכת כהנים בהקשר של תפילה, נשיאת כפיים לאחר התפילה, וכפי שאנחנו רגילים כיום.
על פניו הקשר בין הקרבת הקורבנות והתפילה ובין ברכת כהנים מובן מאוד: הברכה היא מעין תגובה של ה' אלינו, בדמותה של ברכה, לאחר הפנייה שלנו אליו באמצעות הקרבן או באמצעות התפילה.