בעוד שבפרשת כי תשא מופיע שמשה התפלל קודם רדתו מן ההר הרי שבפרשתנו מופיע שהתפלל רק לאחר שירד מן ההר. כיצד יש לישב את הסתירה? נראה כי מדובר בשתי התייחסויות שונות של משה לגזירה האלוקית.
אנו מוצאים הבדל משמעותי מאוד בין תיאור חטא העגל בשמות לתיאורו אצלנו: בפרשת כי-תשא מתואר שמשה התפלל לקב"ה וביקש רחמים על בני ישראל, ורק אחר כך ירד מההר עם לוחות העדות בידו, לעומת זאת, בפרשתנו, בהתחלה מקיים משה את צו הקב"ה - "קום רד מהר מזה" (יב), בלי לפנות לקב"ה בתפילה. רק אחרי שירד אל העם, ראה את חטא העגל ושבר את הלוחות, משה עולה חזרה אל ה' ומתפלל שיסלח לעם.
נראה שבסתירה זו, כמו במקומות רבים נוספים במקרא, התיאורים השונים מבטאים שתי בחינות שונות של המציאות. ההבדל המרכזי בין הבחינות מתמקד בשאלה חשובה: האם כשמשה ירד מן ההר הוא ידע שהקב"ה ניחם על רצונו להשמיד את עם ישראל?
לפי התיאור שבפרשת כי-תשא, משה לא היה יכול לרדת מהר סיני בלי לדעת שהקב"ה ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. משה התפלל מייד כששמע על הגזרה, ותפילתו נענתה. ברם, דווקא משום שידע שתפילתו התקבלה, הוא הזדעזע עמוקות כשראה את החטא לנגד עיניו, ועל כן הוא הגיב באופן ספונטני על המעשה על ידי שבירת הלוחות.
לעומת זאת, בפרשתנו מתואר שמשה יורד מן ההר מתוך תחושה שהקב"ה מאס בבני ישראל והחליט להשמידם. כשרואה משה את העגל, הוא מבין שעם ישראל הפר בכך את הברית עם הקב"ה, וכיוון שכך - אין כל משמעות ללוחות הברית. על כן, באופן מחושב וללא חרון אף, שובר משה את הלוחות: "ואתפֹּשׂ בשני הלֻחֹת ואשלִכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (יז). אין מדובר אפוא בפעולה ספונטנית, אלא בביטוי סמלי לניתוק הקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל. רק אחר כך מחליט משה שניתן להציל את המצב ולמנוע את הרצון להשמיד את בני ישראל.
שני התיאורים, זה שבפרשת כי-תשא וזה שבפרשתנו, נבדלים אפוא בשאלה מהותית: האם משה ירד מן ההר בהשלמה - לפחות זמנית - עם הגזרה, או שמא הוא הצליח למנוע אותה מייד. נראה לנו, שמבחינה רעיונית אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון