משתיקה להשלמה

בתחילת המזמור, המשורר גמר אומר שלא לתת פורקן לרגשות המתעוררים בקרבו והוא שם מחסום לפיו. אין הוא חושש, שמא יפריז על המידה בהבעת רוחו הנסערת ובזה יבוא לידי חטא, אלא עצם התלונה נראית בעיניו כחטא. וזו אף זו: הוא נמנע מלהביע את רחשי לבו בעוד רשע לנגדו. מילים אלה יש להבין או כדברי רד"ק: "הבא לבקרני לראות כאבי... שלא ישמח לי" או מפני כבוד א-לוהים; אין בעל המזמור רוצה שיראה אותו הרשע בקלקלתו, כשהוא מטיח דברים כלפי מעלה (וראה להלן פס' ט); על כן הוא נאלם ומחשה.

"החשתי מטוב" (ג): "שתקתי מלדבר גם דברים טובים ונחומים, פן ברבות הימים אצעק ואתרעם" (מצודת דוד). כך פירש גם רד"ק: "מדבר טוב, כדי שלא יזדמן לפי רע מתוך צערי או אין לי עוד תקוה בטוב". פירוש אחר: מלדבר מטוב ועד רע; או: מחוסר טוב, כלומר מפני הרעה.

לאט לאט מתגברת עליו רוחו הסוערת. בראשונה עלה בידו לעצור במילים. המפנה בא עם: "כאבי נעכר" (ג). בעקבות הכאב משתלט עליו רוגזו הגדל והולך בהדרגה, כפי שמעידה הלשון: "חם לבי בקרבי" (ד) - חרה אפו של המשורר, עד שהיה ללהבת אש - "בהגיגי תבער אש" (שם) - המתפרצת בקרבו, והוא נותן פורקן לסערת רוחו, "דברתי בלשוני" (שם).

מה אמר המשורר בשעת רוגזו? דבר זה אינו מתפרש כאן, אך ניתן להבין שכשפתח את פיו לדבר חָטָא בלשונו והטיח דברים כלפי מעלה.

לאחר מכן, הלך רוחו של המשורר משתנה תכלית השינוי. לפנינו שלב חדש בדין ודברים שבינו לבין קונו. כאן הרגעה לאחר סערה, השלמה לאחר התמרדות. חלפה כליל רוחו הסוערת, והוא מקבל עליו את הדין שהוא דין כל באי עולם. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת