משפט והודאה

המזמור נחלק לשני חלקים מרכזיים מלבד כותרת המזמור (א). שני החלקים (ב-ד; ה-יא) נחלקים כל אחד מהם לשתי פסקאות: הפסקה הראשונה (ב) "הודינו לך א-להים"; בפסקה השנייה (ג-ד) ה' מודיע שהוא ישפוט ב"מישרים"; בפסקה השלישית (ה-ט) יש קריאה אל הרשעים וההוללים להתכונן למשפט ה' ובפסקה האחרונה (י-יא) הודאת המשורר לה'. כך למעשה המזמור בנוי בצורה כיאסטית: הודאה-משפט-משפט-הודאה.

אלא שבין כל צמד רכיבים יש פער לא קטן. ההודאה שבפתיחת המזמור הינה של הרבים ("הודינו לך.. הודינו"; ב) וההודאה שבסוף המזמור היא אישית ("ואני אגיד לעלם אזמרה לא-להי יעקב"; י). כך גם תיאור המשפט שונה בשני הרכיבים: בחלק הראשון ה' הוא בעצמו שמתאר את המשפט שיעשה בקרב הארץ ("כי אקח מועד, אני מישרים אשפט"; ג), ואילו בחלק השני המשורר הוא הדובר ("כי א-להים שפט זה ישפיל וזה ירים"; ח). הבדל נוסף ומרכזי בין שני רכיבי ההודאה הוא הזמן: בחלק הראשון הדוברים הודו לה' בעבר ואילו בחלק השני המשורר יודה לה', בעתיד.

מסתבר שהפערים בין שני החלקים מבהירים היטב את מהות המזמור. החלק הראשון כולו עוסק בעבר: המשורר מצטט את דברי ה' שיביא משפט על הארץ אך למעשה המשפט הזה כבר התקיים ולכן רבים הודו לה' ו"ספרו נפלאותיך" (ב). בחלק השני מבקש המשורר לשחזר את מה שארע בעבר ומעוניין בעריכת משפט נוסף, כפי שעשה ה' זה מכבר. כך המשורר מבטיח "ואני אגיד לעלם אזמרה לא-להי יעקב" (י).