מה פשרו של אותו משל מפוקפק "היא הסיר ואנחנו הבשר" (ג) שמושלים אנשי ירושלים על עצמם?

 

"הָאֹמְרִים לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (ג)

מה הוא אותו משל מפוקפק שמושלים אנשי ירושלים על עצמם? מקובל להבין זאת כמשל להגנתה של העיר על אנשיה כהגנתו של הסיר על הבשר שבתוכו. אך האם זהו המשל הטוב ביותר לכך? האם ניתן לומר שהסיר אכן ‘מגן’ על הבשר כאשר הוא בעצם מביא לבישולו?

בנבואת מיכה אנו פוגשים במשל דומה, בהקשר אחר. מיכה מתאר את התעללות ראשי ישראל וקציניו בעם: “ואֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת” (מיכה ג', ג).

במשל זה הבשר בתוך הקלחת מתאר את החלק האחרון שנשאר מבעל החיים לאחר שהפשיטו אותו והורידו ממנו את כל החלקים השוליים - העור, העצמות, הגידים. רק את החלק המובחר והמהותי ביותר משאירים בסיר.

אם כן - אנשי ירושלים במשלם כאן רואים בעיר מעין ‘סיר’ המברר לתוכו את החלקים הטובים בלבד - הם, הבשר. ואילו שאר חלקי העם, ה’פסולת’, הוגלו כבר ונזרקו לבחוץ. בהמשך הפרק מובא העניין במפורש: "בֶּן-אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה’ לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה” (טו).

תפיסה זו היא המובילה את נבואותיו הראשונות של יחזקאל, שטורח בכל מקום להבהיר לאנשי הגולה כי דווקא האנשים אשר בירושלים הם החוטאים הכבדים עליהם נגזרת גזרת ההשמדה. ואילו העם אשר בגולה יזכו לשוב אל הארץ ולחזות בתפארתה, ועל כן לא אבדה תקוותם.