משימה לא בוחרים

פרשת נשא פותחת בתיאור תפקידיהם של הלוויים במדבר. לכל אחת ממשפחות הלוויים היה תפקיד אחר. "זאת עבודת משפחות הגרשוני", מכריז הכתוב, "לעבוד ולמשא" (במדבר ד', כד). בני הגרשוני סחבו את יריעות המשכן וחלקים נוספים של אוהל מועד. עבודתם של בני מררי הייתה עוד יותר משעממת: הם סחבו את הקרשים והעמודים. לעומתם, כך מגדיר הכתוב את עבודתם של בני משפחת קהת: "זאת עבודת בני קהת באוהל מועד, קודש הקודשים" (שם, ד). ואכן, בני קהת הם שטיפלו בהעברת כלי הקודש עצמם: המנורה, הארון, השולחן ועוד. האם בני מררי לא קינאו בבני קהת? מן הסתם. ובכל זאת, הם ביצעו את עבודתם שלהם.

האם יש התאמה בין המשימה לבין תכונות האדם? אני רוצה להאמין שבדרך כלל כן. כל מסגרת מנסה להתאים ככל האפשר בין הפרטים שבה לבין המסלול המתאים להם. אך ברור שבמקדש היו גם לוויים צרודים וגברתנים, שבכל זאת הפכו למשוררים, והיו גם לוויים עדינים ובעלי קול זמיר, שמונו לשוערים. גם בצבא, או בכל מסגרת אחרת, ההתאמה אינה מלאה. אבל כך החיים בנויים. על כל אחד מאתנו להשתדל ככל יכולתו למלא את המשימות שלו, גם אם הן אינן מתאימות לו באופן מושלם.

היהדות מחנכת את האדם לתודעה כפולה. מצד אחד, האדם צריך לשאוף לממש את כשרונותיו ויכולותיו בדרך הטובה ביותר. מצד שני, המימוש הזה צריך להיות במסגרת מערכת הערכים המחייבת שהתורה מציבה בפניו. אדם דתי לא יכול לממש את כשרונו להיות סוחר סמים למשל. המימוש העצמי בא רק בשלב שני, אחרי ההיענות לנורמות של מוסר וערכים.
במצב האופטימלי, המימוש העצמי מתגשם בתוך מערכת הערכים. עם הקול היפה אפשר להיות חזן, עם כשרון הכתיבה אפשר לכתוב ספרים בעלי ערך ומשמעות. כך אדם מממש את עצמו בדרך הטובה והנעלה ביותר.

לקריאת פוסט נוסף בנושא זה

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות