מרכזיות החברה בחיי האדם

"נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד" (יג) - במילים הקשות הללו מבטא המשורר את מצוקתו ואת הכמיהה האנושית לחברותא. את הבדידות מדמה המשורר למת הנשכח מלב ולכלי אבוד, והקורא מתלבט איזו תחושה קשה יותר - מוות, או החוויה של היותך כלי אבוד, מיטלטל ברחובות כחפץ דומם שאין לו דורש.

הפסוק שלנו מופיע בתלמוד כנימוק להלכה מעניינת:

"אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר י"ב חדש - אומר ברוך מחיה המתים. אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד" (תהילים ל"א, יג)" (ברכות נ"ח, ע"ב).

ר' יהושע בן לוי קובע הלכה: אדם שלא ראה את חברו במשך חודש מברך ברכת שהחיינו. אם חלפה שנה האדם מברך ברכת מחיה המתים. מדוע שנה? הנימוק לכך מופיע בדבריו של רב. לאור הפסוק שלנו המקביל את המת הנשכח לכלי אבוד מסיק רב שמת נשכח מהלב לאחר שנה. רש"י מסביר את הדברים לאור ההלכה הקובעת שאדם צריך להכריז על אבדה במשך שלושה רגלים ולאחר מכן החפץ הופך להיות שלו. מדוע? מפני שלאחר שנה בעליו של החפץ התייאש ממנו והבעלות שלו פוקעת.

ר' יהושע בן לוי מציב מולנו תמונה מסקרנת. שני אנשים שחיו עד כה את שגרת חייהם, כל אחד בשלו, נפגשים ברחוב ומברכים זה את זה "ברוך מחיה המתים". מדוע? הרי כל אחד חי עד כה היטב את חייו, חיים בריאים שלמים, אף אחד לא מת, ברוך ה'. הברכה של ר' יהושע בן לוי חושפת רעיון עמוק. היא משתיתה חלק מרכזי בקיום האנושי על החברותא, על הזיקה אל האחר. הקיום של האדם הופך להיות מותנה במפגש פנים אל פנים עם זולתו, עד כדי כך שפגישה עם חבר לאחר שנה הופכת לאירוע של תחיית המתים. מבעד לברכה של ר' יהושע בן לוי משתקפים החיים כרצף של מוות ותחייה המתרחשים שוב ושוב לאור יחסי הקרבה והריחוק שלנו עם זולתנו.

באדיבות אתר 929