מקומו של האל

אלוקים מתבונן על המתרחש בארץ ואומר במילים שכאילו נושאות עימן עלבון עמוק: "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי" (טו).

המקום שלי הוא לא כאן אומר אלוקים, ואם אתם לא מאפשרים לי לדור כאן, אני אחזור אל מקומי. האם אכן מקומו הטבעי של האל אינו כאן, ושהותו בין בני אדם היא כאורח זר? המדרש תוהא:

"כתוב אחד אומר (מלכים א ט', ג): "והיו עיני ולבי שם כל הימים",

וכתוב אחד אומר (הושע ה', טו): "אלך אשובה אל מקומי",

כיצד יתקיימו שני כתובין הללו?

אלא פנים למעלה ולבו למטה,

דתניא: יכוין אדם לבו כנגד בית קדשי הקדשים,

ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא,

ר' חייא רבה אמר: כנגד קדש הקדשים של מעלה,

ור' שמעון בן חלפתא אמר: כנגד קדש הקדשים של מטה,

אמר ר' פנחס: מקיים אני דברי שניכם. כנגד קדש הקדשים של מעלה שמכוון כנגד קדש הקדשים של מטה" (שיר השירים רבה ד, ד)

המדרש מציב שני כתובים זה מול זה. באחד המקדש מצטייר כמקומו של האל, ואילו בשני, בפרקנו, אלוקים עוזב את העולם כדי לשוב אל מקומו הנמצא אי שם.

הפיתרון של המדרש מציג את אלוקים כשייך לשני האזורים בו זמנית: "פנים למעלה ולבו למטה". הכפילות הזאת מאפשרת את חוויית העומק הדתית, חוויה שיש בה רצוא ושוב. מצד אחד תחושת נשגבות ואחרוּת של האל ומצד שני תחושת קרבה. בעולמם של חז"ל מכונה אלוקים גם "המקום". כאן מקבל השם משמעות ייחודית - אלוקים הוא המקום המפוצל, הרחוק והקרוב בו זמנית. חוויית הא-לוהות היא חוויית העמידה בין שני המקומות הללו - בין האל הסמוך והנראה לבין האל שכולו סוד ותעתוע.

באדיבות אתר 929