מצוות מזוזה

בשתי פרשיות בתורה, בספר דברים, נאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", בפרשת 'שמע' (ו', ט), ובפרשת 'והיה אם שמוע' (י"א, כ). מכאן שצריך לקבוע את שתי הפרשיות הללו על מזוזת פתחו של הבית. והוסיפה התורה ואמרה: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם" (שם, כא), ומכאן למדו חכמים שכל הזהיר במצוות מזוזה, יאריכו ימיו וימי בניו. ואפילו ה'שולחן-ערוך', שאינו עוסק בדברי אגדה, וכל עניינו הוא לסכם את פסקי ההלכה, אפילו הוא טרח וכתב (יו"ד רפה, א), שכל הזהיר במצוות מזוזה יאריכו ימיו וימי בניו, ואם אינו זהיר - יתקצרו (עיין שבת לב, ב).

הבית עלול לגרום לשכחת האמונה ולהתנתקות ממקור החיים, מה'. הנה האדם שוכן לבטח בין קירותיו האיתנים, והוא חושב שיותר אין לו מה לדאוג, הכל בסדר. והאמת היא, שכדי שהחיים ימשיכו בזרימתם ויתקדמו, יש צורך לזכור תמיד את מקור החיים. לכן יש לקבוע את המזוזה בפתח הבית, כדי לחזור ולזכור בכל פעם שנכנסים ובכל פעם שיוצאים את יסודות האמונה שכתובים בה, ובתוכם הפסוק המפורסם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו', ד). ולכן נוהגים להניח את היד על המזוזה ולנשקה, כדי להיזכר בעניינה של המזוזה בשעה שיוצאים מן הבית ובשעה שנכנסים (רמ"א יו"ד רפה, ב).

בין מצוות התפילין למצוות המזוזה ישנו דמיון מסוים, בשתיהן המצווה לכתוב על קלף את פרשת "שמע" (ו', ד), ופרשת "והיה אם שמוע" (י"א, יג), אלא שלמזוזה די בשתי פרשיות אלו, ואילו בתפילין כותבים עוד שתי פרשיות: "קדש" (שמות י"ג, א), ו"והיה כי יביאך" (שם י"ג, יא).

אפשר לומר, ששתי המצוות הללו נועדו לקשר דברים השייכים למציאות החולפת של העולם הזה, כמו הגוף והבית, אל הרעיונות הרוחניים, הנצחיים, המוזכרים בפרשיות המזוזה. המזוזה באה לקדש את ביתו של האדם, והתפילין את גופו.

ההבדל ההלכתי הבולט שבין המצוות הללו הוא, שתפילין רק גברים מניחים, ואילו במצוות המזוזה הכל חייבים בשווה (ברכות כ, ב). לכן גם אשה המתגוררת לבדה בביתה, חייבת לקבוע בו מזוזה ולברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה".

אפשר לומר, שבעצם האשה שייכת למצוות המזוזה עוד יותר מהאיש, שכן האשה היא עיקר הבית, ועליה מוטלת האחריות לדאוג לקדושת הבית, ולכן גם הקשר שלה אל המזוזה חזק יותר.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך ומאור הורוביץ מישיבת הר ברכה