מעשר בהמה - הערך המוסף

כשם שנצטווינו להפריש מעשר מן הפירות, כך נצטוונו להפריש מעשר מן הבהמות, שנאמר: "וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'" (לב). חיוב הפרשת מעשר בהמה חל על כל יהודי, בין כהן בין ישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ. והוא חל על כל הטלאים שנולדו בעדרו במשך שנה אחת, בין זכרים בין נקבות, בין תמימים בין בעלי מומים (רמב"ם בכורות ו, א-ג). 

מעשר הבהמה אינו ניתן לכהנים (שהם מקבלים את הבכורות), אלא הוא נשאר אצל בעליו, ועליו להביאו לבית המקדש ולהעלותו לקרבן, ולאכול את בשרו בקדושה ובטהרה בין חומות העיר ירושלים. ואם המעשר הוא בעל מום, אין בו קדושה, ושוחטים אותו בכל מקום ואוכלים מבשרו, אבל אסור להשתמש בו לעבודה, וכן אסור לגזוז את צמרו בעודו חי כדי ליהנות ממנו.

על ידי מצוות הפרשת מעשר בהמה, אנו חושפים את הקדושה הגנוזה בבעלי החיים, שעשירית מהם מיועדת לקרבן. בנוסף לכך, על ידי מעשר הבהמה ישהה היהודי זמן רב יותר בירושלים, שכן הוא צריך לאכול את בשר המעשרות שחלביהן הוקטרו על המזבח בין חומות העיר ירושלים, ובתוך אותו הזמן שהיה שוהה בירושלים, היה מתבשם מקדושתה, ולומד תורה מהכהנים וגדולי החכמים ששהו בה, וכך היו המוני בית ישראל מחזקים את הקשר שלהם אל המרכז הרוחני שלנו בירושלים. ואדם שהיו לו בהמות רבות למעשר, היה מחלק מבשרם לעולי רגל אחרים, או שהיה מייחד אחד מבניו שיעלה לירושלים וילמד שם תורה אצל החכמים, ובינתיים יאכל מבשר מעשר הבהמה ומעשר שני של פירותיו, ועל ידי כך היו מתרבים תלמידי חכמים בישראל (עיין ספר החינוך ש"ס).

נערך על ידי צוות אתר התנך ומאור הורוביץ מישיבת הר ברכה