מלחמת יהושע במלכי הדרום התבצעה באופן טבעי לחלוטין. אולם דווקא אז נעשו ליהושע ניסים גדולים ושני הקטבים, מעשי אנוש ומעשי שמים, נפגשו. דווקא העשיה האנושית הביאה להתערבות אלוקית שהשלימה את המהלך.
מלחמת יהושע עם מלכי הדרום היא כבר לא מלחמה נקודתית אלא מהלך מלחמתי מקיף ראשון של יהושע, והיא התבצעה באורח ארצי וחוּלי לחלוטין. הכוחות רוכזו במהירות, נעשה שימוש בגורם ההפתעה ונוצלו מצבים נוחים כדי למוטט את המחנה הכנעני.
במקביל נעשו כאן ליהושע הניסים הגדולים ביותר: ה' המטיר אבנים מן השמים על הכנענים ויהושע העמיד את השמש והירח ברום השמים. נפגשו פה שני הקטבים, מעשי אנוש ומעשי שמים, והם השתלבו יחד בפעולה משותפת אחת. בשותפות זו גברה הופעת ה' והתגלתה בגבורתה הכובשת: "רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב" (יא).
תיאור נס היום ההוא מקביל מבחינה לשונית ועניינית ליציאת מצרים: "ויהמם ה' לפני ישראל" (י) – "ויהם את מחנה מצרים" (שמות י"ד, כד); "וה' השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים... באבני הברד" (יא) – "וימטר ה' ברד על ארץ מצרים" (שמות ט', כג); "כי ה' נלחם לישראל" (יד) – "כי ה' נלחם להם במצרים" (שמות י"ד, כה); "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו" (כא) - "לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו" (שמות י"א, ז); "אז ידבר יהושע לה'" (יב) – "אז ישיר משה... את השירה הזאת לה'" (שמות ט"ו, א).
אולם בניגוד למשה שנטה את ידו על השמים והביא את הברד, ליהושע לא הייתה כל מעורבות בברד האבנים. הן באו מלמעלה בלא שביקש ובלא שהתפלל. לכאורה זהו יתרונם של משה ותקופתו על דור באי הארץ, אבל אפשר לראות את הדברים גם באור אחר. בגאולת מצרים היה העם פסיבי והכל נעשה מן השמים, ומעורבותו היחידה של העם היתה נטיית ידו של משה למעשה הנס. אצל יהושע המצב היה הפוך: הוא ניהל את המלחמה והביא להכרעה בשדה הקרב, וההתערבות האלוקית הגלויה באה לסייע למעשיו ולהשלים את הצלחתו.
ובאמת, מה שלא הופיע בברד, התגלה בהעמדת השמש והירח. תנופת פעולתו של יהושע לא נעצרה בארץ אלא המשיכה הלאה והוא גזר ביוזמתו גם על עמידת השמש והירח בשמים, ושם נענו לדבריו. גדולתו של נס עמידת השמש והירח שנעשה בגזירת האדם מצמצמת את חשיבותו של הסיוע השמימי בברד האבנים בבית חורון.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן