גם המילדות, וגם משה בתחילת הדרך, לא העזו לעמוד מול פרעה ולומר במפורש את דרישתם. ובכל זאת, הם התחילו תהליך של התנגדות לדבר פרעה ואחר כך העזה לדבר אליו כשווה אל שווה. רק בסופו של התהליך עם ישראל יוכל להיות בן חורין.
המילדות לא באו אל פרעה ואמרו לו בפה מלא "לא נשמע אל דבריך ולא נהרג את הילדים", הן יראו מפניו, ולכן תרצו לו תרוצים שונים, "כי לא כנשים המצריות העבריות" (יט).
אבל התורה מדגישה שהן יראו את הא-להים, ולא את פרעה.
היראה הכפולה שלהן הביאה אותן למצב שבו הן קיימו את דבר ה' ותרצו תירוצים לפרעה.
גם זו מדרגה חשובה, שכן הן היו יכולות לעשות גם הפוך: לעשות את דבר פרעה ולתרץ תרוצים לה'. הן היו יכולות להמית את הילדים, ולבוא אל ה' בתרוצים שונים.
אבל הן יראו את הא-להים יותר מאשר את פרעה, ולכן עשו מה שה' אמר, ואת התירוצים הן הפנו כלפי פרעה.
לא כל יהודי בגלות נהג באומץ כמותן. רבים אחרים סברו שאין ברירה וצריך לעשות מה שהמלך אומר ולבוא בתירוצים אל ה'. נכון שצריך לעשות מה שה' אומר, אבל המלך הוא באמת מסוכן.
השאלה היא את דברו של מי אתה עושה ולמי אתה מתרץ תרוצים.
בנסיון הזה המילדות עמדו בכבוד.
אבל זה לא מספיק כדי להוציא את עם ישראל לחירות.
כשמשה מבקש מפרעה לשלח את בני ישראל, האמירה שלו לא מוחלטת, הוא מבקש רק ללכת דרך שלשת ימים לזבוח במדבר (ה', ג). הוא לא מבקש לצאת לחרות. דרך ארוכה עוד צריך עם ישראל לעבור עד שיהיה בן חורין. אבל כבר יש כאן התקדמות של צעד נוסף מעבר למעשי המילדות. משה עומד מול פרעה כשווה אל שווה, כמי שבא בדרישות ולא כמי שמתרץ תרוצים.