בתנ"ך מסופר רק על שתי אמהות שילדו תאומים - רבקה ותמר. שתיהן אף נהגו באותה דרך בעת פגישתן את בעליהן לעתיד - התכסו בצעיף. מה דימיון זה בא ללמדנו? ומה בכל זאת ההבדל בין שני הסיפורים?
בשני מקומות בלבד בתנ"ך מופיעה המילה צעיף. בשני המקומות מתכסה האשה בצעיף קודם ראותה את פני מי שיהיה בעלה לעתיד.
בסיפור הראשון, רבקה כאשר היא רואה את יצחק ומגלה כי הוא יהיה אישהּ, לוקחת את הצעיף ומכסה את פניה (כ"ד, סה). בסיפור השני, תמר רוצה להקים זרע מיהודה ומכסה עצמה בצעיף למען לא יכיר אותה בשבתה על אם הדרך (ל"ח, יד). אך האם פעולת הכיסוי בצעיף דומה בשני המקרים?
בשני מקומות בלבד בתנ"ך מסופר על הולדת שני בנים באותה לידה.
האחד, בלידת יעקב ועשו. כאשר עשו הוא הבכור, ויעקב הצעיר אוחז בעקבו כדי לצאת ראשון ולא מצליח. השני, בלידת זרח ופרץ. כאשר זרח מושיט ידו ראשונה ושמים עליה חוט שני, אולם אחיו הצעיר נחפז לצאת ראשונה ומצליח.
דומה, שאם נשוב למה ששאלנו בתחילה, נגלה כי מה שמסתתר מאחורי פעולת האם הוא שבא לידי ביטוי אחר כך בלידת הילדים, ובמיוחד בפעולתו של הבן הצעיר. בעוד שרבקה מתכסה בצעיף לאות צניעות, ביישנות ורתיעה, הרי שמעשה ההתכסות בצעיף של תמר יש בו מן העזות, הכוח והיוזמה. כך נראה ההבדל גם בין הבנים. יעקב רוצה להיות ראשון, אך עושה זאת יחסית ברוגע, ורק אוחז בעקב אחיו. הוא מבקש להביא את בשורת עם ישראל תוך כדי התמודדות עם אומות העולם, אך נוקט לרוב בדרך ההבלגה. לא בכדי, נתאפיינה אותה אומה במידות 'רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים' (יבמות עט ע"א). לעומתו, פרץ יש בו מן העזות וחוצפה המאפשרת לו 'להכריע את הקרב' ולצאת ראשון. תכונות אלו נדרשות למלכות ישראל - 'מלך פורץ לו גדר' (סנהדרין כ ע"ב), ובאמת דוד המלך הוא שעתיד לצאת מתמר. כדי להיות מלך בישראל יש צורך בעזות של קדושה, ביטחון בצדקת הדרך ואמונה בבורא העולם.