מעשה אבות סימן לבנים

כחלק מהצו של המלך להביא "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל-חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים" (ד) מגיע דניאל עם חבריו לארמון המלך. דניאל מסרב לאכול מפת בג המלך, אף שלא נזכר שהאוכל לא היה כשר: "וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל" (ח).

אף אם נניח, שהאוכל לא היה כשר, המקרא אינו דן בעברה זו במקומות אחרים. ככלל, המקרא דן במספר מצומצם של עברות. העברות העיקריות שהמקרא עוסק בהן הן עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, עברות על דרך הצדקה והמשפט וחילול שבת. אמנם, מצאנו בישעיהו עיסוק באוכל שאינו כשר: "אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר" (ישעיה ס"ו, יז), אך נראה, ששם היה זה חלק מטקסי העבודה הזרה, וכנאמר בתחילת הפסוק: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת" (שם). מהי, אפוא, משמעות הקפדתו היתרה של דניאל על כשרות האוכל?

הגמרא במסכת עבודה זרה (לו ע"א) מבינה, שדניאל גזר על פִּתם, שמנם ויינם של נכרים, עוד לפני שנגזרה הגזרה בין שמונה עשרה הגזרות החשובות, שהסכימו עליהן בית שמאי ובית הלל לאחר הכרעה משותפת. הגמרא מביאה את הפסוקים בפרקנו כאסמכתא לכך. דניאל בעת הזאת היה נער צעיר, ולא סביר שגזר אז גזרות על כלל ישראל לדורותיו, אפשר שהתנהגותו ושיקול דעתו הנחו את גדולי הדור בימים הבאים ללכת בעקבותיו, ולגזור זאת על כלל ישראל.

מדוע 'גזר' דניאל את מה שגזר? דניאל וחבריו הם ראשיתה של גלות בבל, שעתידה לכלול עוד גולים רבים כעבור זמן קצר. בהינף יד אכזרית נקרעו ארבעת הנערים עם חבריהם מנוף מולדתם וממורשת עמם, ותרבות נכרית אורבת להם בפתח עם כל פיתוייה ומנעמיה. ברור לדניאל ולחבריו, ששמותיהם כבר שונו בעל כורחם, שמחיר הפיתויים יהיה טמיעה בתרבות החדשה. האוכל והשתייה מקרבים את הדעת בין הרחוקים ומדגישים את המשותף בין הרחוקים - חיי הבשר ותאוותיו.

כאן עומד דניאל כחומה בצורה ומכריז בדממה את החידוש שאיש לא שיער אותו עד הלום: גם בגלות, גם מחוץ לארץ הבחירה וגם מחוץ לעם הבחירה, נישאר יהודים. החומה שבנה דניאל מפני מאכליהם של הגויים, גם אם יוכלו להיות כשרים על פי ההלכה, היא חומה מפני התערבות בחייהם ובתרבותם של הגויים. ממנו למדו חכמים בדורות מאוחרים לגזור על פִּתם, שמנם ויינם של גויים, ובמיוחד בדורם של תלמידי שמאי והלל, שגזרו על שמונה עשר דברים, כשהתערובת עם הגויים ותרבותם פשתה בארץ ישראל ללא מתום. עוד לפניהם למדו בני דורם של המקבים מדניאל ומחבריו למסור נפשם על אי-אכילת בשר פיגולים, ובכך נעסוק בהרחבה בסוף ספר דניאל להלן.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר "דניאל - גלות והתגלות", בהוצאת תבונות