מערת המכפלה

תחילת הפרשה עוסקת במות שרה אמנו וברכישת מערת המכפלה כאחוזת קבר למשפחת אברהם (למעט רחל שנקברה בדרך בית לחם).
במשך דורות נהגו יהודים להגיע לחברון, כדי להשתטח על קברי האבות ולהתפלל בסמוך למערת המכפלה. בדרך כלל לא ניתן היה להיכנס לתוככי המערה, ועל כן נאלצו היהודים להתפלל במעלה המדרגות העולות אליה, עד המקום שסומן להם על ידי השליטים המוסלמים (ניתן לראות עד היום שרידי פיח של נרות שהודלקו במקום התפילה).
שחרור המקומות הקדושים ברחבי הארץ לאחר מלחמת ששת הימים אִפשר כניסה מחודשת וחופשית אל המערה. עובדה זו, שיהודים יכולים להתפלל במקומות אליהם נאסרה הכניסה במשך שנים רבות, הייתה לצנינים בעיני הגויים. הם הרבו לתקוף את מדינת ישראל בכל מקום שיכלו, ובעיקר בישיבות של עצרת האו"ם.
 
השאלה מה מסתתר במערת המכפלה הייתה ונותרה מאז ומתמיד חידה. הדבר נובע מכך שעד היום לא ניתן להיכנס לתוככי המערה ולחקור את צפונותיה, וזאת בשל האיסור של המוסלמים החיים בחברון. כל שנותר לנו הוא להתרשם מהמבנה המרשים הבנוי על גבי המערה.
מבנה זה, אשר נבנה בימיו של הורדוס, דומה מאוד באופי בנייתו לחומות הר הבית, ובתוכן הכותל המערבי: אבני גזית גדולות בעלות שוליים צרים המותאמות היטב זו לזו.
המעיין בתכנית המתחם כולו (59´34 מטר) ימצא שמיקומן של שש המצבות, התופסות מקום של כבוד בתוך המתחם, היה בתודעתם של המתכננים. בימיו של הורדוס היה זה מתחם פתוח לשמיים, ורק בתקופה הביזאנטית (=תקופת התלמוד) נבנתה בו כנסייה שהפכה לאחר הכיבוש המוסלמי למסגד. בתקופה הצלבנית חזר המקום להיות כנסייה, ושוב מהמאה ה-13 חזר המתחם לשמש מסגד.
ר' בנימין מטודלה אשר ביקר במתחם במאה ה-12 תיאר שלוש מערות זו מאחורי זו.
משה דיין, בספרו 'לחיות עם התנ"ך', מתאר כניסה בשנת תשכ"ז (1967) לתוככי המערה בעזרתה של נערה בשם מיכל, אשר שולשלה דרך אשנב צר שברצפת המסגד. מיכל דיווחה למשה דיין על מה שראתה, והדו"ח הכתוב נשמר אצלו למזכרת. ממצאיה של מיכל הראו שאכן זו מערת קבורה ובתוכה מצבות. 

מתוך הספר 'מפת שבת - מפת הארץ על שולחן השבת' בהוצאת ספריית אלינר