עברו של ירמיהו מצלצל באזניו ובאזני שומעיו, כאשר הוא משווה בנבואה את חורבן ירושלים הקרב לחורבן שהתרחש בשילה, עיר כהונת אבותיו.

 

ירמיהו נשלח להתנבא בגיא בן הינום נבואה נוראית, על פורענות שהיא קשה עד כדי כך ש"כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו" (ירמיהו י"ט, ג). תיאור כזה של פורענות נזכר לראשונה במקום אחר– בנבואה על בית עלי ועל חורבן שילה (שמו"א ג', יא). גם תוכנן של הנבואות דומה. שתי הנבואות מדברות על החטא של חילול בית ה' (משכן שילה או המקדש בירושלים) בהקרבת קרבנות לא רצויים, חילול שמוביל לבסוף לחורבן של בתים פרטיים – בית עלי ובתי ירושלים. 

אין זו הפעם היחידה שירמיהו מזכיר את משכן שילה ואת חורבנו. גם בנבואתו בפרק כ"ו, המדברת על שאננותם של ישראל ובטחונם במקדש, הוא מזכיר את חורבן שילה כדי להראות שחורבן ירושלים גם הוא אפשרי:" וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה" (ירמיהו כ"ו, ו), ובדומה לכך גם בפרק ז'. 

ירמיהו לא מזכיר את שילה ואת בית עלי בנבואותיו לשוא. זהו סיפורו האישי: ירמיהו, שהיה "מהכהנים אשר בענתות", היה ככל הנראה ממשפחתו של אביתר הכהן, נכדו של עלי, אותו גירש שלמה המלך לענתות (מל"א ב', כו).

כאשר ירמיהו מדבר על חורבן בית המקדש ובתי ירושלים, הוא מדבר מתוך סיפור החורבן העתיק של משפחתו. דבר זה מתבטא בנבואה פה, בפרק שלנו. הוא כבר שמע בעבר על פורענות שצלצלה באוזניים, וכשהוא מנפץ את הבקבוק, הוא ממש שומע את הפורענות הבאה. הוא יודע מה זה בתים שנהרסים כתוצאה מחילול הקודשים, ולכן, בנסיון להציל את ישראל מהפורענות שאבות אבותיו חוו בעצמם, מתחנן שישראל יקשיבו ולא יהרסו בעצמם את בתיהם.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער