שאול ניתק את עצמו מאלוקיו, משמואל אביו הרוחני ומכל שיקול הגיוני מוסרי ומתוך כך כל השפע הרוחני נותק ממנו. בימיו האחרונים הוא פונה לבעלת האוב כדי להתחבר בחזרה לשמואל. ביציאתו למלחמה, למרות הבשורה, הוא משיב לעצמו את שמו הטוב.

 

סופו של שאול הולך ומתקרב במהירות. הוא חש בזאת היטב. הוא מנסה בכל כוחו לנסות ולפענח את העומד להתרחש. הוא מבין היטב שה' סר ממנו. אם בעבר רוח ה' הפעימה אותו ונתנה לו שאר רוח ועוצמות פיזיות ורוחניות, הרי צעדיו בחלק האחרון של ימי מלכותו, היו של אדם שאיבד כליל את המצפן שלו. והוא נע ללא כיוון ברור, נידף כעלה ברוח, ולמעשה הפך להיות למלך אובססיבי לענין אחד: תפישתו של דוד והוצאתו להורג.

לא ייפלא איפוא, שהפלשתים נקבצו שוב ושוב, בניגוד לימיו של שמואל הנביא, כדי לכבוש שטחים נוספים מידיו של שאול ולהגיע למצב שבו הם יהפכו לשליטי הארץ הזאת. הם היו מודעים היטב לחולשה של מלכם של שבטי ישראל, ובמיוחד לכך, שכל מעייניו נתונים לרדיפתו אחרי דוד. יש לשער שהם הבינו היטב, שגריעתו של דוד ממצבת המפקדים של צבא שאול, החלישה את יכולת הלחימה שלו. הרי דוד ישב אצל אכיש מלך גת הפלשתי, ועקב כך, אכיש ידע היטב, לפי מה שסיפר לו דוד, את המתרחש בין דוד לשאול, על כל ההשלכות המדיניות והצבאיות שנבעו מכך.  

ואכן, הפלשתים מתכנסים בחלק הצפוני של הארץ, בעמק יזרעאל, הרחק ממקום מגוריהם בדרום. הם ינסו להגיע להכרעה אסטרטגית, ולשלוט גם בצפון הארץ, כשמטרתם הסופית לשלוט על הארץ כולה. רוחו של שאול בשפל המדרגה, אומץ לבו המפורסם עזבהו. שמואל הנביא מת זה כבר. ולכן, עכשיו, בעת המצוקה, שאול מנסה לחזור אל השיטות הישנות, אותן עזב מזמן. שאול חוזר לשאול בה' בכל השיטות: בחלומות, באורים ותומים, בנביאים ושוב דבר לא עוזר. אין תגובה. גם תגובה שלילית היא תגובה. אבל כאן, הנתק מוחלט. הוא ניתק אחרים מחייהם, ממשפחותיהם, הוא ניתק עצמו, בשגעונו, מא-לוהיו, משמואל אביו הרוחני, מכל שיקול הגיוני ומוסרי. לכן בימיו האחרונים, כל השפע הרוחני נותק ממנו. זה היה מקור פחדיו האמיתי.

שאול לא משלים עם הגזרה הזאת. בניגוד לכל עמדותיו הקודמות ולציוויים הא-לוהיים, כפי שעשה פעמים רבות קודם לכן, הוא פונה אל בעלת האוב, שנואת נפשו, כדי ליצור מגע עם שמואל, מורו משכבר הימים. המהלך מצליח, וסוף סוף יש מי שמדבר עם שאול. אבל שמואל אינו מבשר טוב. לפי חז"ל אמר לו שמואל, אם תברח מהמערכה, תינצל, ואם תלחם, אתה ובניך תהיו מחר איתי, כלומר תהרגו במערכה.

דווקא כאן מתגלה שוב שאול הישן והטוב, מלכם הראשון של ישראל. כמי שמשמש כמפקדם העליון של צבאות ישראל, הוא אינו בורח מאחריותו. כל הלילה הלכו הוא ואנשיו אל שדה המערכה, מתוך ידיעה ברורה שהם הולכים אל מותם. אין ספק שבפעולה אחרונה זו, השיב שאול לעצמו את שמו הטוב. לכן, ממשיכיו, זכרו לו בעיקר, את מעשיו הטובים. דבר זה בא לידי ביטוי נוקב, בקינתו של דוד על שאול, אבל על כך בהמשך.  

באדיבות אתר 929