מן הבית לבית ה'

התיאור של זבח הפסח בחומש שמות שם דגש על אכילתו בתוך בתי בני ישראל במצרים. האכילה בבית אינה מעשה סתמי ואינה נובעת רק מחוסר אפשרות אחרת - האכילה בבית היא המגנה על עם ישראל מפני החורבן המגיע על המצרים: "לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם ... וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף." (שמות י"ב, כב-כג).

לעומת העולה מפסוקים אלו, בפרקנו התורה טורחת ומזהירה, בנוסף לציווי הכללי על הקרבנות (דברים י"ב), אזהרה מיוחדת על הפסח: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח... וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (ה-ז).

לו היו לנו רק הפסוקים בחומש שמות, היינו חושבים שגם לדורות תהיה חובה להקריב את הפסח דווקא "באהליך" (בבתים), זכר ליציאת מצרים. לעומת זאת מדגיש פרקנו – את ההקרבה יש לעשות דווקא במקום אשר יבחר ה', ורק בבוקר למחרת ניתן ללכת "לאהליך".

ניתן להציע הבנה מהותית בתמורה זו.
במצרים עם ישראל היה משועבד, זהותו הלאומית לא באה לידי ביטוי, ובשלב הראשון היה צורך לאגד אותו לקבוצות קטנות. בניית הזהות המשפחתית היתה תנאי הכרחי לגאולה הלאומית.

יש לציין שלא מדובר בסעודה משפחתית בלבד, אלא אף במצרים היתה פתיחת דלת לסובבים: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת" (שמות י"ב, ד). עם זאת, לא מדובר במעשה לאומי. הצורך להציל את עם ישראל כשהוא מכונס בבתים שונים נראה לא רק כיעילות טכנית אלא גם כאמירה מהותית: יש קודם כל לייסד את הבית.

לקראת הכניסה לארץ ישראל, אנחנו מצטווים בהרחבה רבה לאורך החומש להתאחד כולנו סביב מקום אחד. בסופו של תהליך, ניתן להתעלות מעבר לרמת הפרט, המשפחה והשכנים לרמה כלל לאומית. לא "באחד שעריך", בפתח הבית האישי או אפילו העיר האישית, אלא  בבית הבחירה הכללי.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער