בפרקים שלפנינו מעמידה התורה את האנשים שאינם אומרים את האמת - המציגים ממצאים שקריים, מיפים את המציאות ומנסים להתאים אותה לצרכיהם - אל מול אותם אלו שדבקו באמת.
בשלושה סיפורים רצופים, בפרקים ל"ז, ל"ח ו-ל"ט, יש שימוש בממצאים כדי להוכיח טענות מסוימות. ליתר דיוק, מדובר על מי שמלכתחילה דאג לכך שיהיו בידיו ממצאים כדי להוכיח את טענתו:
אחי יוסף לקחו את הכותנת וטבלוה בדם כדי להוכיח כביכול את מותו.
תמר לקחה מיהודה את החותמת, הפתילים והמטה כדי להוכיח למי היא הרה.
אשת פוטיפר לקחה את בגדו של יוסף כדי להוכיח כביכול שרצה לשכב עמה.
בגדו של יוסף וכתנתו של יוסף באו להוכיח שקר. לעומתם החותמת, הפתילים והמטה באו לגלות את האמת.
תמר מבקשת אמת. גם יוסף. אבל סובביו של יוסף מנצלים את תמימותו ואת בגדיו כדי לשקר וכדי לפעול כנגדו.
כנגד הממצאים מהשטח, עומדות ראיות מסוג אחר: חלומות. חלומות אפשר לפתור בדרכים שונות. שר האופים מצפה שיוסף יפתור את חלומו לטובה, כשם שפתר לשר המשקים, אך זה לא קורה כי יוסף פותר את החלום לפי מה שבאמת נאמר בו, ולא לפי ציפיית החולם.
גם שר המשקים מכזב: הוא מבטיח לזכור את יוסף, אך אינו עושה זאת.
התורה מעמידה בכל פרק את האנשים שאינם אומרים את האמת: אחי יוסף, יהודה, אשת פוטיפר ושר המשקים והאופים. הם מיפים את המציאות ומתאימים אותה לצרכיהם. מולם עומדים יוסף ותמר דוברי האמת, ויהודה, שהודה בסופו של דבר, חזר ואמר את האמת. זהו יוסף המזכיר ללא הרף את א-להים ונשבע בו שדבריו אמת.
גם יוסף אומר את האמת. ואולם, הוא נותן משמעות מופרזת לחלום. המספר חלום שאינו במקומו, ראוי לגערה מאביו. אבל יוסף חולק על כך ואומר שגם את החלומות יפתור א-להים. יעקב מסביר לו שהאמת הפוכה, את החלום צריך לספר על פי מה שיאמר א-להים. מי שמסתמך יותר מדי על החלום כעל ראיה בעולם המעשה, אינו שונה בהרבה ממי ששותל ממצאים שקריים בזירה.