מלכי אדום ומלכי ישראל

בפרקנו מתוארים תולדות עשו בפרוטרוט. רבים שואלים, מדוע נדרש הכתוב להביאם בתורת ישראל? דומה שאת אותה השאלה יש לשאול על פירוט תולדותיו של ישמעאל (כ"ה). התשובה הפשוטה לשתי השאלות כנראה נעוצה בעצם היותם צאצאים ביולוגיים של אברהם ויצחק. על כן יש עניין להביאם כחלק מתולדות האבות ולהבדילם ולהבחינם מזרע הקודש, עם ישראל.

אולם, בפרקנו ישנו דבר מפתיע אף יותר. לא זו בלבד שהתורה מתארת תחילה את בני עשו ונשותיו אלא היא טורחת וחוזרת לתאר מי מבינהם היה אלוף ולאחר מכן מי היה מלך בארץ אדום ומאין הוא הגיע. כאן, השאלה מתעצמת עשרת מונים. מה ראתה התורה, שמילותיה ספורות, לפרט את כל זאת ובנוסף לכך לפרש את 'קורות החיים' של כל מלך מארץ אדום?
מעניין כי מי שנזקק לשאלה זו היה הרמב"ם בספר 'מורה הנבוכים' (ח"ג, פ"נ).

הרמב"ם מבאר כי התורה רצתה להדגיש בתיאור זה כי על אף השושלת המפורטת והלא מבוטלת לבית עשו, כל המלכים של אדום לא היו 'בני בית'. הם לא צמחו מתוך האומה האדומית אלא הגיעו מערים מבחוץ והשתלטו עליה.

בכך פגעו הם בבני עשו המקומיים, ובעצם לא נתנו להם מקום להצמיח את אופיה של האומה הזאת ששורשיה מיצחק, אלא כיוונו אותה למקומות אחרים. משום כך, מובן, מדוע עמלק שהוא רק בן פלגש (יב), מיוחס לאותה אומה חלשת אופי עצמי.

בתיאור זה מטרימה התורה את ההבדל המהותי בינהם למלכי ישראל. על האחרונים נאמר "מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים י"ז, טו). מלך, צריך להיות חדור בתודעת השליחות של האומה ולהיות מחונך על ברכי אופיה ותורותיה. על כן, יש צורך להמליך דווקא מלך מתוככי האומה הישראלית על מנת שיוכל לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולא להזדקק לאדם זר המחונך על תורות שאינן תורת ה'.