במעשה הסוס מגיע מחבר המגילה לאחד משיאי הסָטירה שלו, ומדגיש את מלכות השרירות והקפריזה של אחשורוש.
מבחינת המאבק בין המן למרדכי אין כלל צורך במעשה הסוס. הוא איננו מקדם את העלילה של המאבק, ולכאורה הסיפור היה מתקדם גם בלעדיו.
אבל מאבק זה אינו הנושא האמיתי של המגילה.
מלכות השרירות והקפריזה של אחשורוש היא עניינו הפנימי של הסיפור, ותיאורה השלם של זו היה אכן חסר בלא מעשה הסוס.
הנה, אין לקורא קושי להבין את רצון המלך לגמול למרדכי את גמולו הטוב כראוי למציל המלך. אך בכך אין כדי למחוק את העובדה שמרדכי עבריין הוא, שאינו כורע ומשתחווה להמן כמצוַות המלך. הלוא המלך בכבודו ובעצמו הוא שגידלו ונישאו, ופגיעה בהמן היא פגיעה במלך, שאינה ניתנת למחילה. יתרה מזו: זכותו של מרדכי לגמול, אין בה כלל ועיקר כדי לפגוע כלשהו בהמן. בשלב זה של העלילה, נוחתת גזרת המלך על המן (לשמש את מרדכי כעבד) כרעם ביום בהיר - לא רק על המן, אלא אף על הקורא. הרי לפנינו המשך השרירות והשלמתה: אילולא מעשה הסוס היה המהפך במעמדו של המן נובע באופן צודק והגיוני מהתגלות מזימתו כלפי עמהּ של המלכה; אבל לא כך מתנהלים העניינים במלכות אחשורוש. אלא כשם שגדולתו של המן לא הייתה אלא קפריזה של המלך, בלא צידוק או טעם, כך חייבת להיות אף נפילתו. והרי הוא צריך לרדת לפתע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - מתוך שרירות מוחלטת.
הכרזת המן ברחוב העיר מקבלת אפוא משמעות כפולה ולעגנית, ובה מגיע מחבר המגילה לאחד משיאי הסָטירה שלו. "ככה יֵעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ו', ט, יא); אך מיהו אכן האיש אשר כל רואי המחזה שברחוב יודעים כי המלך חפץ ביקרו? הרי אין זה אלא המן, הנישא שבשרים, גדול המלכות ומוראהּ! ככה, כהשפלה וביזוי זה שנפלו להמן, ייעשה אפוא לאיש אשר המלך חפץ ביקרו;
שהרי אין לך דבר חלש ושברירי מחפצו של מלך זה, הנהפך מרגע לרגע.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות