צניעותו של דוד, שהתבטאה בהתנהגותו בהעלאת הארון לירושלים, הביאה להבטחת נצחיות מלכותו.

 

מפרשיית המלך שבתורה (דברים י"ז, יד-כ) לא משמע שה' בוחר לו מלך שימלכו הוא ובניו עד סוף כל הדורות. אדרבה, מכלל שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו... למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו" (שם, כ), ניתן להבין שאם ירום לבבו מאחיו, לא יאריכו ימים הוא ובניו על ממלכתם, אלא יקרע ה' את הממלכה מעליהם ויתנה לאחר. מתוך שהדריכה התורה את מי למנות וכיצד, משמע שצריך לעשות זאת פעמים רבות. ולכן הסיר ה' את חסדו מעם שאול.

כך משמע בתנ"ך, עד אותו רגע שבו בא נתן לדוד וניבא: "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (יד-טז). כלומר: את הבית יבנה מי שיהיה לי לבן, שחסדי לא יסור ממנו. שככל אב, אם מכעיסנו בנו מענישו בשבט, אך לא מסיר ממנו את חסדו.

בנבואה זו של נתן, בחר ה' בדוד כפי שבחר באהרן, לעולם. גם לשון הדברים בפרק ו' מזכירה את בחירת אהרן, שם יש ביטויים כמו: "וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת" (ו', יח), ו"עִמָּם אִכָּבֵדָה" (שם, כב), המזכירים את פרשת שמיני (ויקרא ט'-י'). וכך יש לבאר את דברי דוד אל מיכל שם. דוד אומר למיכל שהוא נבחר על ידי ה' ולא ה' נבחר על ידו. על דברי דוד בפרק ו': "לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה’ עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה’" (ו', כא), משיב ה' בפרק ז': "וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (טו-טז). ואפשר שעל כך אמר דוד את מזמור כ"א. מדברי דוד אל מיכל אנו למדים שלא רם לבבו מאחיו כלב שאול, לכן נשבע לו ה' שיאריך ימים על ממלכתו. הוא הפנים את דברי פרשיית המלך, שהמלך צריך להיות אדם ככל העם ולא ירום לבבו מאחיו.