מלחמות בעת הגאולה

בספר תהילים אנו מוצאים שני מזמורים סמוכים זה לזה, המיוחסים שניהם לבני קורח - מזמורים פ"ד ופ"ה.

המזמור הראשון - מזמור פ"ד - מתאר את הכיסופים והגעגועים עד כלות הנפש לבית המקדש (פ"ד, א-יא):

"לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר. מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְ-בָאוֹת. נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי... כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לוֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע".

במזמור השני, מזמור פ"ה, מנמיך המשורר את ציפיותיו. עדיין מדבר הוא נשגבות על עתידו של ישראל ורואה ברוח קדשו את התופעה ההיסטורית המופלאה של תקומת ישראל וארצו, אך בלי השראת שכינה וללא ההגעה למשכנות ה' וחצרותיו. המשורר מסתפק בשלושה פסוקי הודיה, התואמים את קורות בית ישראל בה' באייר תש"ח (א-ד):

"לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר. רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב. נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה. אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ, הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ".

"רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ" - כביכול התפייסת עם ארצך אחרי אלפיים שנה של שממה. הארץ נבנית, האדמה נותנת יבולה ועץ השדה נותן פריו. "שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב" - עם ישראל שב לארצו וסוכת דוד הולכת ונבנית. אמנם חזון משכנות ה' נראה רחוק, אבל גם מה שנתקיים - די בו כדי להודות לה'. "אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ" - הפורענויות בגלות, שהיו תוצאות עברתו יתברך וחרון אפו - נעלמו. העוונות נתכפרו. "נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה".

המשורר אינו מסיים בכך אלא ממשיך ומבקש (ה-ח):

"שׁוּבֵנוּ אֱ-לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ. הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ, תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר?!. הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ. הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ".

על מה מבקש המשורר? הלוא כבר נאמר: "אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ, הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ" (ד), ומה פשר התחנונים בפסוק לאחר מכן: "שׁוּבֵנוּ אֱ-לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ" (ה)? אם כבר התקיים "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב" (ב), מדוע מבקש המשורר "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ" (ח)?

לדורנו, שהיה עד לקורות עם ישראל בארצו אחרי הקמת המדינה וכינונה, התשובה לשאלה ברורה. ייתכן שהמשורר הנבואי ראה את ששת אלפי הקרבנות שנפלו במלחמת השחרור, כאשר כל האוכלוסייה היהודית מנתה כשש-מאות אלפים תושבים בלבד. הוא הביט וראה גם את המלחמות האחרות שעם ישראל נאלץ להילחם בהן על קיומו: מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת הטרור הקשה העכשווית. כל המלחמות האלו התרחשו לאחר שכבר התקיים בנו "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב" (ב), ועליהן עומדים בני קורח ומתחננים: "שׁוּבֵנוּ אֱ-לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ" (ה).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון