מלחמה ללא ויתורים

לאחר הקרב והניצחון על העמונים חזר יפתח אל מצפה גלעד ומצא את ביתו חרב, והנה לפתע היה עליו לעמוד בפני איום מסוג אחר: אנשי אפרים נעלבו ואיימו לשרוף עליו את ביתו. הם לא הופיעו לעזור לאנשי גלעד כשהתעורר האיום העמוני או בשעת המלחמה, אבל באו להילחם על ההנהגה והשררה.

הדבר אופייני בספרנו לאנשי אפרים, שעשו כך גם לגדעון (ח', א) אלא שכאן הדברים היו חמורים יותר. אל גדעון באו אנשי אפרים לאחר שהשתתפו בקרב, תפסו את מעברות הירדן, הכו במדיינים ותפסו את עורב וזאב, ולפיכך היו זכאים להיות שותפים בהנהגה; ואילו כאן הם עמדו מחוץ לעניינים, ועתה באו לחרחר ריב ודחו בהתנשאות את מאמציו של יפתח לרצותם.

יפתח היה אדם מר נפש, ששבע מאבקי כוח ויוקרה ונלחץ אישית בשעה קשה לביתו, ואף על פי כן ניסה להשיב לבני אפרים דברים נכוחים, כשם שנהג במלך בני עמון. משלא נענה הגיב בתקיפות ולחם בהם מלחמת חורמה. בדומה לגדעון שהעניש את אנשי פנואל גם הוא בחר להעניש אלא שהוא לא הסתפק בהכרעה ברורה אלא נהג בהם בנקמנות ואכזריות ללא רחם. הריגת פליטי אפרים על הירדן, מ"ב אלף, חשפה את עומק מרירותו ואת השנאה שהתפתחה בלבו.

חכמים כרכו את נדרו של יפתח עם מלחמתו עם אפרים, האשימוהו בה וראו בנדר עונש על מלחמתו זו:
"הלכה אצלם (בת יפתח אצל הסנהדרין) ולא מצאו פתח ליפתח להתיר לו נדרו – בעוון אותן ששחט משבט אפרים" (תנחומא בחוקותי ה).
ליפתח לא נותר פתח לנדרו משום שהוא סגר את כל הפתחים, נקם ונטר ללא רחם וללא ויתור, לכן גם לו לא ויתרו ולא נמצא פתח להתיר את הנדר.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן