הויכוח בין משה ליהושע בעניין אלדד ומידד המתנבאים במחנה מלמד בין השאר גם על גישות שונות ביחס לשאלה מי ראוי ללמוד תורה. בעוד יהושע רוצה לצמצם את מספר הלומדים, משה פותח את הדלת לכל מי שמתעורר לרוחניות וחיפוש דבר אלוקים.
הקב״ה מצווה על משה למנות שבעים איש שיִשאוּ איתו במשא העם, והכל הולך כמו שצריך עד שאלדד ומידד מתנבאים במחנה. שבעים הנביאים הם נביאים עם ״הכשר״, כל אחד מהם קיבל פתק שהוא נביא בהשגחת משה רבנו — ואילו אלדד ומידד הם נביאים ללא רישיון. כשיהושע רואה אותם מתנבאים הוא אומר, שנביא בלי הכשר צריך להיכנס לבית־סוהר. כאן באה התשובה של משה, וזה עניין שצריך לזכור אותו. משה אומר: ״המקנא אתה לי?״ (כט), וספק אם זו שאלה, או שזה מסוג הדברים שקוראים להם תמיהות קיימות, שאלה רטורית.
בהמשך דבריו, מעמיד משה רבנו שאלה מאד בסיסית: ״ומי ייתן כל עם ה׳ נביאים כי ייתן ה׳ את רוחו עליהם״. זוהי בעצם שאלה לגבי לימוד תורה, לגבי יראת שמים, ולגבי הרבה דברים אחרים: האם אפשר, והאם צריך, לנסות לסגור את הדברים אצל מספר מצומצם של אנשים ששייכים לעניין? האם להיות מן המכַנסים או מן המפזרים? האם כאשר אני מחזיק בידי תורה, יראה, חכמה, דעת — אני צריך לפזר אותה? או האם עדיף לשמור אותה בתוכי?
זו בעצם שאלה כללית לגבי מהות ישראל. האם רק מי שראוי ילך ויעשה דבר, רק מי שראוי יכנס לפני ולפנים, ומי שאינו ראוי ישב בחוץ — או שכל אחד יבוא ויטול?. ואני מעמיד את הדבר כמחלוקתם של משה ויהושע, שנמשכת הלאה במשך הדורות. במובן מסוים, זו הייתה גם מחלוקת בית הלל ובית שמאי (אבות דרבי נתן ג), האם ללמד תורה לעניים או לעשירים. לפני זמנו של הלל היה מנהג, שאדם לא היה נכנס לבית המדרש אלא אם הוא משלם דמי כניסה — לא כל מי שרוצה לבוא נותנים לו רשות להיכנס, אדם צריך לפחות להראות את הרצינות שלו על ידי זה שהוא מוכן לשלם. ושיטתו של הלל היא לפתוח את ספסלי בית המדרש, ומי שרוצה ללמוד יבוא וילמד.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר