מי צדק?

בסיפור דינה יעקב מתגלה בחולשה מנהיגותית גדולה, ולעומת זאת מעשה שמעון ולוי נראה כמוצדק מבחינה מוסרית ובטחונית.

לא יעלה על הדעת שיעקב יעמוד מן הצד וישתוק כנגד אונס בתו, ולא יעשה דבר להצלתה. כאשר האחים נוטלים את המושכות שיעקב צריך היה לאחוז, אין לו הזכות המוסרית לתקוף אותם. לכן, התורה משתיקה את יעקב ומציגה את התנגדותו כחשש של מנהיג חלש לשלום ביתו:

"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי, עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי... ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (ל).

יעקב מדבר כאן כמנהיג פרגמטי; הוא חושב על התוצאות של מעשה שמעון ולוי. הוא חושש שמא בני יעקב יתפסו כאלימים וחמומי מוח ויושבי הארץ לא ישלימו עם זאת.

אולם, שמעון ולוי אינם נבהלים מתשובתו, והם משיבים לו מילים כדרבנות: "הכזונה יעשה את אחותנו?!" (לא)

התורה מסיימת את הסיפור עם שאלה נוקבת זו, המעמידה את יעקב על המניע המוסרי של מעשיהם. אחרי עמידתם הגאה ותשובתם החריפה, נראים דברי יעקב כביטוי של רכרוכיות הלב, של מנהיגות חלשה. התורה נותנת את זכות "המילה האחרונה" לשמעון ולוי, ובכך רומזת על צדקתם.

ומיד ממשיכה התורה ואומרת: "ויסעו, ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב" (ל"ה, ה). מסתבר שאפילו במישור הפרגמטי טעה יעקב: העמידה הגאה, הנקמה, לא רק שלא הרעה את מצבם, אלא כנראה גרמה לחיזוק מעמדם בעיני עמי הארץ.

אם כן, ניתוח סיפור דינה מצביע, לכאורה, על טעות וחולשה מנהיגותית של יעקב אבינו, ועל צדקת מעשי שמעון ולוי בהרגם את אנשי שכם, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה 'בטחונית'.

אולם, כאשר אנו מעיינים ב'ברכת יעקב' התמונה מתהפכת: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי, כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (מ"ט, ה-ז).

במבט מרוחק יותר, ישנה ביקורת נוקבת על חוסר המוסריות בה נהגו שמעון ולוי. קנאתם לאחותם לא מצדיקה הרג וביזה גדולים כל כך.

בסיפור זה גם יעקב נכשל, וגם שמעון ולוי נכשלו; הוא צדק והם צדקו. אמנם, כשלונם גדול יותר, ועובדה זו באה לידי ביטוי בקללתו של יעקב את שמעון ולוי.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון