שאול המלך אמור להושיע את ישראל מהפלשתים אך הוא אינו עושה זאת, מפני שהוא עסוק ברדיפת דוד, אשר מושיע את ישראל מהפלשתים אפילו כשהוא נרדף ואינו אחראי להושיעם.

 

בהקדישו את מרצו למרדף אחר דוד, הפקיר שאול את בני עמו ואת נתיני ממלכתו להצקותיהם של הפלשתים. את החלל שנוצר בעקבות אי-תפקודו של שאול ממלא, באופן סמלי, דווקא דוד, שגם במנוסתו מפני המלך הרודף אותו, אין הוא מסיר מעליו את האחריות לסייע לבני ישראל מול הפלשתים. תיאור הצקת הפלשתים לקעילה במילים "שוסים את הגרנות" (א) עומד בניגוד למה שנאמר לא מכבר על שאול "ויצל את ישראל מיד שסהו" (י"ד, מח). בעוד שלפני זמן לא רב עסק שאול בהצלת ישראל, כעת מפנה הוא את מלוא מרצו למרדף אחרי דוד, ומפקיר את אנשי קעילה ואת תבואתם לביזת פלשתים. בולטת בפסוקים אלו גם לשון הישועה הנזכרת פעמיים ביחס לדוד: "לך והכית בפלשתים והושעת... ויושע דוד את יושבי קעילה" (ב-ה).
כזכור, הושעת ישראל מיד פלשתים הייתה מלכתחילה מטרת המלכתו של שאול: "והושיע את עמי מיד פלשתים" (ט', טז). אך בפועל לא נזכרה לשון ישועה אצל שאול ולו פעם אחת.
המסר הראשון העולה מסיפורנו הוא, אם כן, יכולתו של דוד להושיע את ישראל מיד פלשתים גם כאשר אין התפקיד מוטל עליו – בניגוד לשאול, שאיננו ממלא את תפקידו גם בפעם הזאת.
בפרקנו מתבלט הבדל נוסף בין דרכו של דוד לדרכו של שאול. כפי שראינו, דוד שואל בה' פעמיים, ובהמשך נזכרת שאלה נוספת בה', בניגוד לשאול אשר אינו שואל בה'.

עוד על אותו עניין ניתן לשמוע בשיעורו של ד"ר חגי בן ארצי 'סדר עדיפויות מקולקל'

וכן בשיעורו של הרב דוד מנחם 'להלחם בפלשתים או לרדוף אחרי דוד?'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון