מי אתם הרשעים?

המזמור נחלק לחמש פסקות: בפסקה הראשונה (א-ב) קורא המשורר לה' שינקום ברשעים; בפסקה השנייה (ג-ז) המשורר פורט את מעשי הרשעים; בפסקה השלישית (ח-יא) המשורר מבהיר שה' מכיר את מעשי האדם ומחשבותיו; בפסקה הרביעית (יב-טו) הוא משבח את מי שמקבל ייסורים; ובפסקה האחרונה (טז-כג) מבהיר כי ה' עוזר ומציל מהרשעים.

מי הם הרשעים שבמזמור? האם מדובר ברשעים מעם ישראל או שמא מדובר בגויים? עמוס חכם בפירוש 'דעת מקרא' נוטה להסביר שמדובר ברשעי הארץ ומביא פסוקים דומים מהנביאים שמבהירים שמדובר ברשעי הארץ (לדוגמה: "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ"; ישעיהו כ"ט, טו). אך גם אם יש פסוקים דומים בנביאים אין הכרח שכאן מדובר על רשעי הארץ.

המזמור פותח בתלונה ועוסק בנקמה – אלו בקשות חריפות המתאימות יותר לבקשת פורענות בגויים ולא ברשעי הארץ. הרשעים פוגעים ב"עמך" (ה) – כלומר אותם רשעים הם לא חלק מעם ה'. כך גם דבריהם: "ויאמרו לא יראה י-ה, ולא יבין א-להי יעקב" (ז) הרשעים מדברים על ה' כא-להי יעקב ולא כא-להיהם (אם כי על זה אפשר לענות שהם רשעים אז וודאי שיוציאו עצמם מהכלל).

המשורר לא פונה אל הרשעים בשום שלב אלא דווקא אל העם: "בינו בערים בעם וכסילים מתי תשכילו" (ח) – המשורר מנסה לשכנע את הסובלים מהרשעים שה' "יודע מחשבות אדם כי המה הבל" (יא). בשלב הבא הוא מנסה לשכנע את הסובלים בטענה ש"אשרי הגבר אשר תיסרנו..." (יב) – מי שנמצא בצד הסובל הוא הצדיק. המשורר ממשיך ואומר "כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב" (יד). גם מפסוק זה לא נשמע שהבעיה כאן הם רשעים מהעם, אלא אויבים גויים שבאים לפרוע בעם ישראל. בפסקה האחרונה (טז-כג) מנסה המשורר לשכנע שוב את השומעים באמצעות אזכור מקרה פרטי שאירע לו בעבר.

הרד"ק גם הוא הלך בדרך זו שמדובר בגויים והסביר כי המזמור כולו מוסב על הגלות. אלא שפירוש זה אינו מסתבר עם הפסוק "כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב" (יד) – משמע שעדיין לא עזב נחלתו. לכן נראה לומר שהמזמור עוסק באחת הפעמים שהגיע אויב לירושלים או לישראל. המשורר מחזק את ידי העם, שיאמינו בה' שיוציא אותם מצרה לרווחה וגאולה.