מים מבור בית לחם

"וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי-מָשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל-פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל-הַמְּצוּדָה:" (שמואל ב ה', יז-יח; ובדומה לכך בדברי הימים א י"ד, ח-יז)

הדברים מתרחשים בראשית ימי מלכותו של דוד, כאשר יצאו פלשתים למאבק נגדו. ככל הנראה מצודתו של דוד בשעה זו אינה מצודת ציון בירושלים. דוד נאלץ לברוח למערת עדולם. הארץ נשארה פרוצה ומופקרת לפני הפלשתים, החונים בביטחון בעמק רפאים ומציבים משמר בעיר מולדתו, בית לחם. נדמה כי במחי יד נמחו כל התקוות ובטל חזון המלכות.
ברור כי אין שעת חירום כזאת מתאימה לגחמה של שליט מעודן ומפונק. לא להרוות את צמאונו הוא מבקש. אף התרפקות על זכרונות ילדות בבית לחם, עת שתה לרוויה מן המים הצוננים שבבור, אין בה כדי להמריץ את שלושת הגיבורים למסור את נפשם.
אולי הם שומעים בכך ביטוי של יאוש, רצון אישי של דוד לפרוק מעליו את עול המלכות ולחזור להיות משוחרר כפי שהיה בימי ילדותו עם עדרו במדבר.
אבל אפשר שבקשתו של דוד משלבת געגוע ותקווה. דוד צמא למי בור בית לחם, אך לא לחינם מדגיש הכתוב את מקומו אשר בשער. בשער העיר, מקום המשפט והמלכות, שם עמד ערש המלכות. שם חרדו הזקנים אשר בשער לקראת שמואל בבואו למשוח מלך. אל השער ההוא עלה בועז לגאול את רות. שם, בשער, זכה לברכת העם. שם בשער, הפך ביתו של דוד לבית מלכות ישראל. על מימיה הצוננים של הבאר הזאת טוו דורות רבים את חלום הממלכתיות, והמים ספגו את טעמו של חזון תפארת ישראל.
בהבקיעם במחנה פלשתים ובהביאם את המים אין שלושת הגיבורים מוסרים את נפשם על תאוותו של מנהיג נערץ. אלא הם מגלים כי גם בשעת שפל וחורבן כזאת הם אדוני הארץ, ומהלכים בה בכל מקום כבני חורין. הם מבשרים כי באומץ ובאמונה יוכל עם ישראל לכל צר ואויב, וכוחה של מלכות ישראל עודנו עמה לגבור ולהיגלות בתפארתה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן