מיהו בהמות?

נחלקו הדעות בין המפרשים לגבי מהותו של ה"בהמות" כאן (טו-כד). יש הסבורים, כי מעיקרו מדובר כאן בבעל-חיים דמיוני, כפי שהבינה האגדה. ברם עיון מדוקדק בעשרת הפסוקים שלפנינו מצביע על כך, שמחבר פרק זה הכיר בעל-חיים זה מקרוב, אלא שהוסיף לו מימד אגדי של עוצמה וגודל. כוונתו היתה ללא ספק לסוס היאור, שבעבר היה הגדול שביצורים באזורנו. מכיוון שניזון מעשב, כבהמה, כונה "בהמות", כלומר המיוחד שבין הבהמות. אורך גופו כארבעה מטרים ומשקלו כשלוש טונות. סוס היאור היה מצוי בארץ בזמן המקרא ושרידי עצמותיו נתגלו במקומות שונים בארץ. 

וכך תיאורו: מאכלו עשב "חציר כבקר יאכל" (טו), ולשם קיום גופו הוא זקוק לו בכמויות עצומות: "כי בול הרים ישאו לו" (כ) (בול = יבול), בשעות היום החמות הוא רובץ במים, מתוכם מזדקר רק ראשו הענק, ובפערו את פיו נראה כאילו הוא עומד לבלוע את מי הירדן לתוכו: "כי יגיח ירדן אל-פיהו" (כג). סביר להניח שסוס היאור היה מצוי לפנים בגאון הירדן. כאן "בסתר קנה ובצה" (כא) הוא רובץ וסביבו עצי גדות הנחלים: "יסוכוהו צאלים צללו, יסובוהו ערבי-נחל" (כב); הצאלים הם עצי השיזף המצוי בעלי הצמרת הרחבה המסככת מפני קרני השמש. אלה נפוצים בשדות המרעה שבעמק הירדן בריחוק-מה מן הנהר, שעל גדותיו גדלים עצי ערבה. 

תיאור ממדי גופו של הבהמות הוא אמנם אגדתי, אבל יש בו מוטיבים הלקוחים מן המציאות, כגון שרירי בטנו העצומים ועצמותיו החזקות: "הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו... גרמיו כמטיל ברזל" (טז, יח). מבחינה זו, של כריכת האגדי עם המציאותי, מעניין הביטוי: "יחפץ זנבו כמו ארז" (יז). למעשה זנבו של סוס היאור קצר הוא, אך מערך הזיפים שמשני צדדיו יש לו דמיון לענף הארז. קולע במיוחד הביטוי "יחפץ זנבו" (יחפץ היינו: יחפוז) שמציין את התנועה האופיינית של חיה כבדה זו, המניעה במהירות גדולה, בחיפזון כביכול, את זנבה בתנועה סיבובית, כשהוא מתיז סביבו מים. אין ספק שרק על-ידי הסתכלות בלתי אמצעית ניתן לעמוד על תנועה זו המיוחדת במינה. גם הסיום: "בעיניו יקחנו, במוקשים ינקב אף" (כד) מעיד, כי המחבר ראה מקרוב את ציד הבהמות, שנהגו להשליך עליו כידון מצויד באנקול, שנתפס באפו, ומשוהו מן המים לאחר שניקרו את עיניו, תמונות ציד מעין אלה מצויות בציורים מצריים קדומים. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת