המשנה באבות מגדירה את מחלוקת קרח ועדתו כמחלוקת שאינה לשם שמים ואילו את מחלוקת הלל ושמאי כמחלוקת לשם שמים. מה ההבדל העקרוני בין המחלוקות? במה עדיפים בית הלל על בית שמאי? ואיך ניתן להבין את המושג 'לשם שמים' על פי הקבלה?
מחלוקת פורה היא מחלוקת שיש אמת בשני הצדדים שלה. יתרה מזו: לפי הגמרא יש לנהוג כבית הלל, בשל יחסם לעמדה החולקת עליהם והכרתם בערכה. בית הלל היו ״שונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן״ (עירובין יג ע״ב). בית הלל, שלא כבית שמאי, מייצגים תפיסה המאמינה בהכלה. כפי שהגדיר זאת חברי, אילו הייתה הלכה כבית שמאי, לעולם לא היינו יודעים מה הייתה שיטת בית הלל.
מי שמייחס חשיבות לדעות האחרות סופו שדעתו תתקבל. בית הלל, גם לאחר הוויכוח עם בית שמאי, ראו לנכון למסור לתלמידיהם את דברי בית שמאי. האמת העמוקה יותר נמצאת אצל בית הלל. נראה שהספרות התלמודית – שתוכנה מחלוקת, וצורת הלימוד שלה היא בדרך כלל בחברותא, מסגרת המזמינה דיון וויכוח – לא צלחה למרות המחלוקת, אלא בזכות המחלוקת.
המשמעות הקבלית של ׳שמים׳ מולידה פירוש חדש למונח ׳מחלוקת לשם שמים׳. על פי הקבלה, ה׳שמים׳ מייצגים את הספירה הקבלית של תפארת, המייצגת את השלום וההכלה של ימין ושמאל. כפי שכתוב בספר הבהיר: "מאי שמים?... אש ומים. ״עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״ (איוב כ"ה ב) – נתן ביניהם שלום ואהבה, יתן בינינו שלום ואהבה" (ספר הבהיר פסקה נט).
הזוהר (בראשית א יז ע״א) מתבונן בתהליכים קוסמולוגיים במהלך בריאת העולם. בפרשת בראשית מסופר שביום השני נוצרה חלוקה ביקום על ידי הרקיע שהבדיל בין המים העליונים לתחתונים. המדרש אומר שאותו יום לא נחתם במילים ׳כי טוב׳ מכיוון שנבראה בו המחלוקת (בראשית רבה פרשה ד, ו). אחת ההשלכות של המחלוקת הזו, של הפירוד בתוך ההוויה, היא הגיהינום. אך בתהליך הבריאה העולם השתכלל, ובעקבות זאת ירד הגיהינום למטה. שלא כמו בתהליך הקוסמולוגי, המחלוקת של קרח לא הייתה לשם שמים, היא לא הייתה לשם הכלה. כשאין הכלה, כשהמחלוקת אינה לשם שמים, היא נותרת בעינה ומחזירה את הגיהינום שלתוכו נפל קרח.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר