מחלוקת דוד ושלמה

שלמה איש השלום כנס סוסים ומרכבות, בניגוד גמור לדוד אביו שעיקר אותם. ציווי לעקר סוסים מצאנו רק במלחמת יהושע שהתייחדה בראשוניותה (יהושע י"א, ו-ח), ודוד שגמר את מעשה הכיבוש צעד ביוזמתו בעקבות יהושע.

שלמה עבר על האמור בתורה "רק לא ירבה לו סוסים" (דברים י"ז, טז). הציווי הזה נתפרש לשני כיוונים: לפי חלק מהדעות האיסור הוא להרבות סוסים לשם כבוד ותפארת, על מנת שהמלך לא יבוא לידי גאווה והתנשאות. אך לפי חלק מהדעות אסור להרבות סוסים אפילו לצרכים בטחוניים, מפני שקניין הסוסים הוא פגם באמונתו ובטחונו של המלך בה'.

לכאורה יש כאן מחלוקת השקפתית יסודית ועמוקה באשר לגדרי מצוות הבטחון: האם במלחמת ישראל אין לסמוך על הנס ויש להכין היטב את הכלים, או שמלחמת ישראל מתנהלת אחרת, בדרך נסית. ויכוח זה הוא לכאורה מחלוקת דוד ושלמה. דוד עיקר את הסוסים ושרף את הרכבף ואילו שלמה בנה ארבעים אלף אורוות סוסים. דוד התמסר כולו לשמים ובלי להתחשב בכח החומרי ניהל בכשרון רב את מלחמות ה' באמונה תמימה. ואילו שלמה לא הסתכן בצדקות חסרת אחריות, והוא, איש השלום, התכונן למלחמה והכין את הכלים והציוד הדרוש כראוי.

אבל מסתבר שהמחלוקת אינה כל כך קוטבית. ודאי שעל פי הדין צדק שלמה, ואף על פי כן ההיתר המוחלט והעשייה המוגזמת שלו סופם להכשילו. ואילו דוד נהג אמנם בחסידות יתירה, אבל זו התחייבה מגודל האתגר והשעה. מלחמתו היתה מלחמה משיחית ועל כן ניהל אותה מתוך דבקות, לאורם של ימי יהושע.

הכל מודים שצריך סוסים ושאר אמצעים צבאיים ריאליים. אבל אסור להרבות ברכב, ואין להתמכר לכוחניות ולתחושת הבטחון הכמותית. אמנם אין מנוס מהצטיידות והיערכות למלחמה, אך יש להזהר ממנה ולדעת את גבולותיה, כי טמונה בה סכנה רבה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקדש מלך - עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן