ענוותו של גדעון וענוותו של שאול עברו על המידה ועל האיזון והביאו בסופו של דבר לחטאם. לעומתם, מהווה משה דוגמא למנהיג בעל ענווה ראויה.

 

כאשר המלאך מגיע לבשר לגדעון על בחירתו לתפקיד שופט ישראל, תגובתו הראשונה של גדעון היא ענווה: "בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (טו).

טענה זו דומה מאוד לתגובתו של שאול כששמואל הנביא מבשר לו על עלייתו לגדולה: "הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן" (שמואל א ט', כא).

שני המנהיגים מעלים טענה כלפי הבחירה בהם למרות הייחוס שלהם ולמרות משפחתם. שניהם התחילו את תפקידם ממקום של ענווה.

אבל ענווה זו גם הביאה בסופו של דבר לחטאם.
שאול במהלך תפקידו מצניע את עצמו עד כדי כך שהוא מבטל את עצמו בפני רצון העם, ולבסוף עושה את רצון העם נגד רצון ה' (שמואל א ט"ו). כמוהו, גדעון בסוף ימיו מתבקש על ידי העם למלוך אחריהם והוא מסרב בענווה ומבטל עצמו כלפי שלטון ה'. עם זאת, הוא לא הבין את העם ודרכיו; וכאשר הוא הכין אפוד על מנת להתקרב לה', בני ישראל הפכו אותו לעבודה זרה.

במקביל לשני המנהיגים האלה, ישנו מנהיג שלישי שהתחיל את מנהיגותו בענווה – "מִי אָנֹכִי?" (שמות ג', יא) שואל משה במעמד הסנה. ועליו נאמר שהוא היה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג), ולא מצינו שענווה זו הביאה אותו לחטא.

מה עשה משה בשונה מגדעון או שאול שענוותו הצילה אותו מלחטוא?

משה שם לב לשני הצדדים אותם הוא ייצג. שלא כמו גדעון שביטל את עצמו למול רצון ה' ושכח את מחשבות העם, ולא כמו שאול שביטל את עצמו ביחס לעם ולא זכר את מצוות ה', משה שם את עצמו בשני צידי המתרס. מבטל את עצמו לחלוטין, מתוך ענווה נכונה - בלי לבטל לא את העם ולא את הקב"ה, אלא רק את האינטרסיים האישיים שלו.  

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער