סיפורה של אביגיל המחיש לנבל, בפעם הראשונה בחייו, עד לאן הביאה אותו התנהגותו הנלוזה. מותו של נבל בידי ה' מעיד על כך שבסופו של דבר הוא לא הכיר בטעותו ולא החליט לשנות את דרכיו.
מותו של נבל הוא ההתערבות האלוקית הראשונה בסיפור. בכך בא לידי ביטוי השיפוט המקראי על נבל, ששילם בחייו על התנהגותו כלפי דוד. מעניינת במיוחד הדרך שבה מצא נבל את מותו. תחילה מתאר המקרא את משתהו של נבל "כמשתה המלך" ובו הוא משתכר "עד מאד" ביטויים אלו מראים את שחצנותו של נבל, הפועל בלא גבולות ובלא מעצורים. אל מול התנהלות זו בולטת תבונתה של אביגיל, שלא ראתה לנכון לומר לו דבר בשעת שכרותו, שאז ממילא לא תהא בכך כל תועלת; היא ממתינה עד הבוקר, עד שיפוג יינו, ורק אז פונה אליו בדברים. ואולם, כאן מתרחש אירוע בלתי-צפוי: "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" (לז). מדוע? מה היה כל כך נורא בדברים שאמרה אביגיל לנבל?
לעניות דעתי, קשה לראות תיאור זה כמוסב על קמצנותו של נבל, שלא יכלה להכיל את מתנתה של אביגיל לדוד, עד כדי כך שלבו מת בשל כך. יתכן שפחדו של נבל נבע מהחשש שמא בסופו של דבר יבוא דוד ויילחם בו.
ברם, דומה שיש לראות את התמונה באופן רחב יותר. מסתבר שסיפורה של אביגיל המחיש לנבל, בפעם הראשונה בחייו, עד לאן הביאה אותו התנהגותו הנלוזה. אמנם אביגיל הצליחה לעצור את התקפתם של דוד ואנשיו על נבל, אך לולא אביגיל, שפעלה באופן הפוך לחלוטין לדרכו של נבל, הייתה התקפה זו מכלה את נבל ואת ביתו. קשה לדעת אם היה בהתנהגותו זו של נבל משום הכרה בדרך החטאים שבה הלך ותחילתה של תשובה מסוימת, או שמא הייתה כאן רק תחושה של פחד ותסכול ממצבו.
נבל מת לאחר עשרה ימים, ונראה, שהקב"ה נתן לנבל זמן של עשרה ימים להשלים את המהלך ולחזור בתשובה (ועל כן ראו חז"ל בימים אלו מקבילה לעשרת ימי תשובה). אלא שנבל, כך מסתבר, לא הפנים את הלקח, ולא שינה באופן מהותי את דרכיו. משסר ההלם הראשוני, חזר נבל להתנהגותו הרגילה מימים ימימה. אשר על כן, לאחר עשרה ימים נגפוֹ ה', והוא מת.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון