מותר לנקום?

מזמור קמ"ט כולל פסוק שהאוזן המודרנית כמו נבהלת לשומעו:

"לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים,

לאסור מלכיהם בזיקים, ונכבדיהם בכבלי ברזל,

לעשות בהם משפט כתוב..." (ז-ט)

האמנם רוצה המשורר לקחת נקם מן הגויים? האם נאה לקחת נקם? והרי פסוק ידוע הוא: "לא תיקום ולא תיטור"! (ויקרא י"ט, יח)

כדאי לברר בירור קצר את משמעות המושג "נקם" במקרא, ולבדוק אם אמנם שייכת בו אותה רגישות איסטניסית שהמילה מעוררת בנו.

נבדוק מספר מקומות בהם מופיעה הנקמה, ונראה מה יחס המקרא אליהם.

לפני מות משה נאמר לו: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" (במדבר ל"א, ב). משה מעביר את דבר ה' לעם, וניסוחו זהה לניסוח הפקודה שקיבל: "היחלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין" (שם, ג).

בנס שמש בגבעון, מופיע פסוק שירי: "וידום השמש וירח עמד, עד יקום גוי אויביו, הלא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י', יג).

שמשון קורא באזני פלשתים, לאחר ששרפו את אשתו ואת אביה:

"אם תעשון כזאת, כי אם נקמתי בכם, ואחר אחדל" (שופטים ט"ו, ז).

גם בתיאור מעשי ה' והנהגתו את בני אדם מופיעה הנקמה כדרך מקובלת של עונש על מעשי רוע:

"אל נושא היית להם, ונוקם על עלילותם" (תהלים צ"ט, ח);

"ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי" (ירמיה ה', ט).

בדברי ישעיהו אנו מוצאים את הנקמה כמקבילה למשפט:

 "הוי, אנחם מצרי, ואנקמה מאויבי... ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א', כד-כז).

בנבואות על הגוים מצויה לשון הנקמה: "כי יום נקם לה', שנת שלומים לריב ציון" (ישעיהו ל"ד, ח).

לפי העולה מהפסוקים, דומה כי ניתן להבדיל בין נקמת היחיד ברעהו - זו הנקמה שהמקרא דוחה אותה, וכולל אותה בציווי "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא י"ט, יח), לבין נקמה במשמעות גמול צודק הניתן לאויבי ישראל. הנקמה הזאת מוזכרת במקרא כביטוי לעונש המוטל על עם חוטא, עונש הבא לכפר על חטאי העם, ועל הפגיעה שפגע בישראל וא-לוהיו. על נקמה זו נאמר: "ישמח צדיק, כי חזה נקם" (תהלים נ"ח, יא).

לעיון נוסף בפשרה של הנקמה בגויים ניתן לשמוע את שיעורו של ד"ר בני גזונדהייט

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת